יום הולדת זו תמיד תקופה משמעותית בשבילי. חשבון נפש. השנה, מחר, אהיה בן 59. זו חתיכת גיל ואני בכלל פיטר פן, שמסרב להזדקן. צעיר לנצח.
ברוב השנים האחרונות נהגתי לחגוג את יום הולדתי עם עשרות רבות של חברים, אצלי בבית, כמיטב המסורת. פארטיות, חראקות עם המון אור ואהבה.
לפני כמה שנים היתה לי מסיבת יום הולדת. הזמנתי אנשים מהקהילה, אנשים מהעבודה, חברים שאספתי במשך השנים וכמובן הילדים שלי. למסיבה כאמור הגיע פורום מאד רחב. במשך אותה מסיבה וגם לאחריה הרגשתי כל כך לא שייך למה שקרה שם וקרה והרבה.
בשנים שאחרי אותה מסיבה, שיניתי את הפורמט של מסיבות יום ההולדת שלי לפורמט אחר. הייתי אומר לחברים שלי שאני חוגג יום הולדת ומי שבא לו לבוא לחגוג איתי מוזמן להגיע בשבת החל מהשעה 14:00, מתי שנוח לו. הייתי עושה בשר והיינו שותים וחוגגים.
השנה, אני מרגיש לבד, בודד. שכה יהיה לי רע. יש בי עצב. אני תקוע בצומת, עדיין. אני כבר כמעט שבעה שבועות בלי האקסית. גם בעבודה יש תקיעות, בשורה התחתונה, חרבאנה. אני לא באמת מודאג ממה יהיה, שהרי אני צ'יטה, תמיד נופל על הרגליים, אני מזהה תקלה ומתקן אותה.
אני עדיין לא יודע מה אני מאחל לעצמי ליום הולדתי ולסופש הצמוד לו. בטח שאשמח לראות את החברים שלי.
מה שאני כן יודע בבירור שאחרי מסיבת יום ההולדת בסופש, אני יוצא לדרך חדשה. לא בודד יותר, לא עצוב, לא רע.
מיום ראשון הקרוב, או אולי אפילו מהשבת הקרובה, אני יוצא בחזרה לחיים. אין תירוצים יותר.
מבט נחוש קדימה, עיניים נשואות לאופק ושאגה גדולה ומפחידה נורא, שמחרידה את כל הג'ונגל. אפילו כל הציפורים ממריאות אל על. אבל רק עוד רגע, עוד כמה ימים, שהרי יש לי כמה עניינים עם עצמי שטרם סיימתי לעשות להם פרוססינג.
קוואבאנגה.
