הנוף בסוואנה שלי

אולי בעצם הגיע הזמן,
לכתוב משהו, כמו ביומן,
אולי זה אפילו הכרחי,
לומר באופן רציני,
דבר מה, אשר על ליבי.

סאבית מתמסרת זה מואי כיף.
לא היה לי שום מושג כמה ואיך.
יחסים זוגיים של שליטה,
עושים לי ממש טוב בנשמה.
לא היה לי מושג בכלל,
איך עושים את זה אצלי נשאל,
וכל זה איך מונע ולמה בכלל.

פתאום באה זאתי, ילדה קטנה,
עם שובל ממש לא ארוך של שימלה,
וכיפה על ראשה, לא ממש אדומה,
הראתה לי, {יודע הכל}, ישר לנשמה,
בדיוק מה עושה טוב בשבילה.

זה לא ברור ובכלל, לא הגיוני,
כשחושבים על זה באופן רציני,
שמישהו, או אפילו עדיף מישהי,
רוצה לתת מה שנראה לא אפשרי.

לרצות לתת את שאני רוצה לקחת,
מבלי להסתכל בכלל על חלקה בצלחת,
זה לא שאין לה, שלא נדע, פדחת,
כי יש, בטח שלעומת, שלי הקרחת.

זה לא שהיא לא עושה חשבון רציני,
אם מקבלת, לא פחות, מאשר אפשרי,
בטח שכן, שהרי אחרת זה בכלל טיפשי,
לעשות הכל, ממש הכל, רק בשבילי.

האם בכך יש משהו לא נורמלי,
או שלא נדע, חלילה, לא בדסמי,
כי זה הבדסם במלוא חן ויופי,
שעושים, וחושבים, ולמרות זאת שלי.

ועכשיו אני שם, אוסף בלי בושה, וכיליון,
אפילו עם לא מעט קורטוב תימהון,
ים של אהבה, קירבה, ובלי שיממון,
התמסרות ועוצמה, עד לכיליון,
של נפשי הרעבה, שצריכה כה המון.

אל תשאלו אותי מה עוד יהיה,
מחורבן בית שני, לא נודע שיקרה,
שנביא בעירו, את העתיד יחזה,
ומעבר לכל, יאמר ויגיד, ולא יתבדה.

ואני לתומי,
ספון בכיסאי,
אומר לעצמי,
כנראה אפשרי,
להיות רציני,
ולראות תקוותי,
מתממשת איתי,
להנות כל כולי,
עם שקט מצפוני,
כשמוגשם כל רצוני,
בדיוק תכליתי,
למלוא כל אושרי.