הנוף בסוואנה שלי

בני הבכור,

גבר שבגברים, גבר אלפא, גרסה הרבה יותר מוצלחת ממני. בוגר סיירת מובחרת, גבר גבר, נשוא הערצתי. כזה שאצטט משפט מיני רבים שלו: "לישון זה לחלשים". פשוט גבר שבגברים. מלח הארץ. קצרה היריעה מלתאר, כמה אני מעריץ אותו.

בילדותו, עקב לחצים בעבודה וכל מיני, הייתי איתו פעם בשבוע פלוס סופ"ש זוגי. זה לא היה מספיק והקשר בינינו דהה. תוסיפו לכך את שלושת השנים שגרתי במיאמי, שבהן היה אצלנו רק פעמיים שמה וראיתי אותו בארץ כל כמה חודשים, שבהן היו לנו חוויות משמעותיות. כל זה על רקע סוף בית ספר תיכון שלו. שנים מאד משמעותיות בתהליך ההתבגרות. אבל זה לא היה מספיק.

את הטעות הזו תיקנתי עם שני ילדי הקטנים, מגרושתי השנייה שתחייה. שם הקפדתי על פעמיים בשבוע וכל סופ"ש זוגי. שם יש לי הצלחות יותר משמעותיות בלהיות חלק מתהליך ההתבגרות של שני גברי האלפא האלה. כל כך שאני גאה בהם עד לשורשי השערות שאין לי.

בשנים האחרונות אני עוסק רבות בלחזק את הקשר איתו, את הקשר שלו עם ילדי מגרושתי השנייה שתחייה. יש לי שם הצלחות לא מבוטלות.

***

בני הבכור יצא לטיול בארה"ב של אמריקה לשלושה שבועות. שבועיים היתה איתו החברה שלו, אישתו בקיץ הבא. בשבוע האחרון הוא נשאר עם כמה חברים שלו בוואגאס. מה שקורה בוואגס נשאר בוואגס. אבל זהו שלא.

פתאום היו לו כמה התקפי חרדה קלים מאד שמה. הוא לא ידע מה זה בכלל וזה הפתיע אותו מאד. או אז כשחזר הביתה, היה לו התקף חרדה משמעותי בכל הטיסה הביתה. הוא אמר לי, אבא, אלו היו השעות הכי קשות שהיו לי בחיים.

השעות הכי קשות בחיים? הילד שלי שכב בחיפוי בפאתי ג'יבליה, כשפגע אר פי גי 10 מטר ממנו וכיסה את כולו בבוץ. לאחר שכמה דקות לפני, המפקד שלו אמר להם להתחפר 10 מטר שמאלה. איך שגמרו להתחפר, פגע אותו אר פי גי, בדיוק במקום ששכבו קודם לכן.

הילד הזה, טיסה מערערת אותו? וואט זה פאק.

אבל זה קרה, וזה כאן.

***

בשיחותי איתו בוואטסאפ כשהיה בארה"ב, ענה תשובות קצרות, כן, לא, הכל טוב. כאלה. לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. גם כשביקשתי שישוחח איתי כשיהיה לו ווייפיי וזה לא קרה.

לפני כשבוע הוא חזר לארץ. ניסיתי לשוחח איתו ללא הצלחה. לא ענה לוואטסאפ, לא ענה כשהתקשרתי כמה פעמים.

ביום שבת, כשתיכננתי לעשות מלא דברים, פתאום אמא שלי היתה זקוקה לי מאד. עזבתי את כל התכניות שתכננתי ונסעתי אליה להיות איתה. בדרך אליה, עברתי למוד, שאני מתקשר לבני הבכור כל שעה עד שיענה.

הוא ענה ואז הסתבר לי שקרה לו התקף חרדה גדול בטיסה לארץ. סיכמנו שאני מגיע אליו ולאחר הביקור אצל אמא שלי נסעתי אליו להיות איתו.

הילד עבר למתכונת חירום. עזב עם בת זוגו את הדירה בתל אביב וחזר לגור אצל אמא שלו. לא הולך לעבודה. כאמור, מתכונת חירום.

פפפ

שאלתי אותו מה הטריגר שהצית את התקף החרדה. אמר שהוא דיבר על זה מלא ואין לו כח לדבר על זה. הבנתי ולקחתי אחורה ואמרתי שאבוא מחר לבקר שוב.

שוחחתי עם גרושתי הראשונה שתחייה, שאני איתה ביחסים מצויינים. היא הביעה חוסר אונים לגבי מה קורה וכמובן שהיא נמצאת שם בשבילו איך שיבחר מבלי להדחף.

נסיונותי לבקר אותו עלו בתוהו עקב ביטולים מצידו.

***

לפני כמה דקות כתבתי לו בוואטסאפ את הטקסט הבא:

תקשיב. אני לא בקטע של להיות איזו מחוייבות שיש לך. בטח שלא ברגעים כאלה.

אני מאד רוצה להיות שותף במה שאתה עובר עם עצמך. הצורך הזה למרות שהוא נובע גם מצורך שלי, הוא בעיקר צורך של להיות שותף למה שאתה עובר, להיות שם בשבילך. אולי אפילו, בהיותי גורם משמעותי אצלך, להיות לעזר.

למרות שבדרך בה התנהלתי בילדותך, אני מרגיש שהחמצתי הרבה מאד בלהיות קרוב ומשמעותי לך, בהרבה רגעים בתהליך ההתבגרות שלך בתור ילד.

בשנים האחרונות, אני פועל נמרצות לנסות לתקן את מה שהיה. אני בתחושה שיש לנו גם הצלחות שמה.

אני לא בעניין של ליפול עליך, עם הצרכים שלי, בטח שלא ברגע הזה.

אני מאד רוצה להיות חלק ממה שאתה עובר ואני מרגיש, שדווקא בנקודה הקאוטית הזו, אנחנו יכולים לחלוק דרך משותפת, שעשוייה לתרום רבות, לך, לשנינו וגם לי. אני משוכנע בשרשי עצמותי, שיש דרך כזו.

בוא ננסה למצוא את הדרך הזו, ממקום תועלתני. אני מרגיש שיש לי מה לתרום לך, לנו, דווקא במקום ההזוי הזה.

סומך עליך/עלינו שתמצא את הדרך, שלא תהייה מעיקה עבורך במיל ואולי אפילו מועילה ומצמיחה.

אוהב אותך, יותר מכפי שאתה יודע כנראה.

אבא שלך, אני, צ'יטה, דורון

***

זה לא פשוט להיות אבא ולהצליח בזה.

פפפ