מצבה של אמא שלי, בת 90, באפריל הבא, התדרדר.
אתמול בבוקר, הוקפצתי ב-4 בבוקר אליה. כשהגעתי היא היתה עדיין מסוממת מכדור השינה שנטלה ערב לפני שהלכה לישון. היא היתה מוטלת על המיטה, פשוקת איברים, מטושטשת.
היא החזיקה לי את היד בחוזקה ואחזה בחוזקה את ידי וליטפנו אחד את השני. בידי השנייה ליטפתי אותה כשעה עד שהתעוררה מהשפעת כדור השינה.
לאחר מכן היא אזרה כח והלכה לשירותים, כשאני עוזר לה להחליף את החיתול. היא מרגישה בנוח איתי בעניין הזה.
או אז הכנתי לה ארוחת בוקר, עם הנחיות מפורטות מצידה איך וכיצד בדיוק היא רוצה אותה.
היא לקחה את הכדורים שהיא נוטלת. כמובן גם בפיקוח צמוד על איזה כדורים בדיוק רשומים בדף שאחותי הכינה לה. תוך כדי שאחותי מפקחת, שאכן היא נוטלת את הכדורים בדיוק נמרץ.
או אז נכנסה שוב לשירותים ליציאה יותר מסודרת, שהצליחה.
לאחר מכן יצאנו לסיבוב הליכה במסדרון של הדיור המוגן המפואר בו היא גרה.
חזרנו לדירה שלה. היא התבוננה בטלוויזיה ספק מנמנמת, כחצי שעה.
לאחר מכן יצאנו להליכה נוספת, בה הקפידה על תרגילי פיזיותרפיה על המוט הקבוע במסדרון. לתפארת הוראות הפיזיוטרפיסט שלה ואחותי המומחית בעניין הזה.
לאחר כמה דקות חזרנו לדירה שלה. היא המשיכה לצפות בטלוויזיה ואני קראתי מיילים של העבודה.
קצת לפני עשר קמתי לצאת לעבודה. אחותי תגיע ב 10:15 בערך.
לפני שהלכתי היא אמרה לי: "אני לא אגיד לך תודה. אלוהים כבר יגמול לך על מה שעשית בשבילי". פשוט אלופה.
אנחנו הילדים צוות לעניין. חלוקת מטלות, כל אחד מתקתק את החלק שלו. אחי ואחותי החליטו שצריך מטפלת צמודה וכבר היום היו אצלה וראיינו יחד עם אמא שלי מועמדת לתפקיד וקיבלו אותה. היא תתחיל לעבוד עוד שבועיים.
הדירה שלה צריכה לעבור שינוי כדי לאפשר את מגורי המטפלת החדשה. כמובן דנו כבר בכל הפרטים. והם בתהליך ביצוע.
אח שלי עבר אצלי לפני כשעה לעדכן אותי בפרטי התוכנית.
התגייסות של כולנו, הילדים, כצוות, פשוט מרגש.
איכשהו עדיין אני מרגיש, שאני לא מספיק שם בשבילה.
מדמיין את עצמי במצבה וחושב איך יהיו הילדים שלי במצב כזה.
וואללה
פפפ
נתמודד עם זה הכי טוב שאפשר, כולנו ביחד. ונעשה הכי טוב שאפשר.
קשה הזיקנה.
