אני איש בעל גישה די פונקציונלית פרקטית. לדוגמא אם זה כיף בסשן, שהסאבית תהייה קשורה בלי יכולת לזוז, {אפילו בכלל}, ניתן הרי בפשטות יחסית להגיע לכך, בלי יותר מדי ג'מבו ממבו, של חבלים צבעוניים, וקשירות ססגוניות. עד לא מזמן, ראיתי בכל הקשירות הארוכות, בכל התאטרליות והטקסיות, קצת משהו שהוא בגדר לא נחוץ בכלל.
נהגתי להתחיל סשן, דקה וחצי בערך, והפונקציונליות של הריתוק מושגת, ויאללה קדימה, ממשיכים משם. יש משהו שאני מאד אוהב בריתוק, יש משהו שאני מאד אוהב בחוסר אונים הפיסי של הסאבית שמולי. זה פשוט עושה לי את זה. יתר על כן, גם בתור סאב בסשן, הקשירות פשוט כמעט בגדר משהו הכרחי עבורי, כדי להכניס אותי לספייס הסאבי של הסשן.
בפליי פארטי שעשינו ביחד עם מאלף ולוטוס, מאלף גילה לנו, את השרשראות. הוא תמיד אמר, שהרעש של צילצול השרשראות, פשוט עושה לו את זה. אני, לפני אותו אירוע, לא עשיתי סשן ריתוק עם שרשראות מעולם. תמיד זה נראה לי לא נוח כל המתכת הזו, שנושקת לעור. באותו פליי פארטי, התקנו ווים על משקוף הכניסה לחדר השינה שלי. הרבה מאד ווים, ממש הרבה. אזקנו את לוטוס למשקוף ביחד, והיה פשוט מקסים.
הכל המשיך להתדרדר לכיוון {הלא צפוי} הזה, כאשר המטען של המברגה שלי התקלקל. בעיצומה של בניית שולחן הכתיבה לגננת. אני עם הסיפוקים המיידיים שלי, נסעתי מייד לרכוש מטען חדש בחנות כלי עבודה, שבה אני נוהג לרכוש פריטים לאוסף הכלים המפותח שלי. בהמתיני שיביאו את המטען החדש, התפניתי לסרוק את החנות, והגעתי לאיזור הברגים, ששוכן בפאתי החנות. כל זה כדי למלא את מזוודת הברגים שלי, שדרשה מילוי. גיליתי בחנות איזור שלם גדול ועצום של כל מיני ברגים ודברים השייכים לאותה משפחה, בעיני בעל החנות לפחות.
באיזור הקסום הזה, גיליתי פשוט אוצר עצום ורב, של מדפים עמוסי אביזרים בדסמים. תשמעו..... פששש...... לגמרי. הדימיון הפרוע שלי, שם חגג, ומצאתי את עצמי יוצא עמוס שלל רב, של ציוד בדסמי לעילה ולעילה. השקית שאיתה יצאתי מהחנות, הכילה הרבה פריטי מתכת משקשקים, ויכלה בשקט, לגרום לכל סאבית מנוסה, {או שלא}, להזיל ריר עצום ורב, {ולא רק מהפה}, רק מהצצה קצרה לתוכן השקית. בין יתר הפריטים שמה, מצאה לה מקום בשקית, שרשרת ארוכה ומשקשקת, וממש הרבה מאד שקלים קטנים (קליפסים כאלה, כמו של סנפלינג}.
שילשום, ישבתי לי בסלון, ועסקתי במלאכת חיתוך השרשרת, להרבה חלקים בכל מיני אורכים, וחיבור השקלים לקצוות חלקי השרשראות. ישבתי עם הגננת, ועוד חבר וונילי שבא לביקור. הם שניהם הביטו בי בעיניים, שחיוך הזדנב להם בקצוות, ועם שביב {לא} קטן של תדהמה, על העיסוק המוזר אותו בחרתי, לשעת ערב שכזו.
לאחר שסיימתי בחיתוכים, חשקה נפשי פתאום לראות, איך כל זה קורם עור וגידים, במציאות הבדסמית. לכן אמרתי לגננת לגשת רגע למשקוף, המותקן מאז הפליי פארטי ההוא. אזקתי את שתי ידיה בלבד, לנקודות האחיזה בקצה העליון במשקוף, לבושה לגמרי. או אז, היא כך מחוברת למשקוף, מנסה להכיר את התחושה החדשה לה, של מגע השרשראות על בשרה. העברתי שתי ידיים, מתחת לחולצתה, מלטף את הפטמות שלה. כל זה לנוכח, החבר הוונילי שלי, היושב עם פה פעור, שיכול לקבל לתוכו, ארנבת בינונית, ללא שום קושי מורגש. הרגיש לי מקסים, ניתקתי אותה מהמשקוף, וסגרתי ביני לבין עצמי, שבקרוב מאד הגננת תראה מקרוב את אבות אבותיה, תוך כדי שהיא אזוקה, מבלי יכולת תזוזה כלשהיא, בעזרתם הקסומה, של הזבנים בחנות כלי העבודה האהובה עלי.
אתמול בערב זה קרה. היא יצאה מהמקלחת, עטופה במגבת, ומצאה את המשקוף המפורסם, עטור בהרבה מתכת. היא חייכה, ואמרה שקר לה. כמובן, שבתור דום מתחלף מסוכן, אך מתחשב, הגברתי את הקמין, ואף הדלקתי את המזגן, לסייע במלאכת ההתחשבות. היה כבר מאוחר, אחרי שיצאנו בערב, ולא באמת היה זמן לעשות סשן. אמרתי לעצמי, שאני אאזוק אותה לגמרי לחלוטין, תוך שימוש עמוק בציוד שרכשתי, ואז אשחרר אותה, ונלך לישון.
אזקתי אותה, שתי ידיה מונפות אל על, מרפקים אזוקים לצדדים, כפות רגליים, מוצמדות למשקוף, ברכיים משוכות הצידה, וכמובן, עם שרשרת החנק של הכלב שלי, משכתי את ראשה למעלה, תוך כדי יצירת נקודה בחלל, על ידי שרשרת משוכה מתוחה מצד לצד, המונעת מראשה לזוז כלל. או אז הוספתי גם, כיסוי עיניים.
חוכך ידי בהנאה גלויה, {רק לי}, הסתובבתי סביבה, כדי לראות את תפארת מעשה ידי. המגבת נפלה במהלך האיזוק, שארך כולו, לא יותר מדקות בודדות ספורות. היא עמדה שם אזוקה לחלוטין, מבלי שום יכולת לזוז בכלל לגמרי בכלל. ערומה כביום הוולדה.
זה היה כל כך יפה, והרעש של השרשראות, כאשר היא מנסה לזוז מתוך חוסר הנוחות, הגלומה באיזוק שכזה. והכוס שלה ככה פעור מולי. החזה המפואר שלה, עולה ויורד, תוך כדי ההתנשמויות העמוקות שלה. שלא ברורה הסיבה לכך, שהרי לא עסקה בשום פעילות גופנית, בדקות אלו.
האמת, אני מצטער לומר, {או שלא}, אבל פשוט לא יכולתי להתאפק, ואכן בתפנית חדה, מתכניתי המקורית, פשוט עשיתי לזונה סשן. אבל זה כבר סיפור נפרד, וקצרה היריעה פה, מלתאר את שקרה שם. את איך שהשרשראות שיקשקו, ואת השיחה, {עם אבות אבותיה}, אותה קיימה הגננת {האומללה}, שמצאה עצמה, באופן לא צפוי כלל, אזוקה בשלשלאות, רועדת כולה, בשעת לילה מאוחרת, בבית נידח, במושב שכוח אל. בחברתו של איש, שידוע כ{דום מתחלף} מסוכן.
אני מודע לזה שזה נשמע כמהדורה מצמררת, ומחודשת, לסרט חדש, "הסיוט מרחוב אלם 7", אך הריני להבטיח לכם, ששום דבר רע, לא קרה שם. טוב נו, אולי רק קצת. בכל אופן זה כבר סיפור אחר, שאולי יסופר בהזדמנות, לאורו המרצד, של קמין בוער, בשעת לילה מאוחרת, אחרת.
ברצוני לסיים את דברי, באמירת תודה למאלף, וללוטוס היפיפיה שלו, ולרעיונות המשונים, אותם החדירו בעוז, למוחי הקודח.
לפני 17 שנים. 14 בדצמבר 2006 בשעה 9:38
