אתמול הגננת עשתה לי סשן בתור דומית. היא לקחה חזק, יותר מאי פעם. הייתי ככה, {שתי אצבעות קרובות נורא}, קרוב לסאב ספייס. הזונה האיטה, ואפילו עצרה בסוף. לא נתנה לי להגיע שמה. כששאלתי אותה, אחרי, למה עצרה, אמרה, שפחדה לקחת אחריות על המקום הזה.
כוסשלהאוחתוק. פויה. לך תסמוך על סאביות, בעיניני סאב ספייסים, של דומים, {מתחלפים מסוכנים}.
לדעתי מגיע לה עונש על זה, בכלל.
אחרי הסשן, ממש, אחרי שעצרה, אמרה שרוצה את הדום שלה בחזרה. אמרתי לה שאני פה כל הזמן, בכלל.
אולי אתן לה עונש, לעשות לי עוד סשן היום בתור דומית. 😉 {פרצוף כועס}.
***
אנשים פה הביעו דאגה, אמיתית, לגבי גורל היחסים המוזרים הללו ביני לבין הגננת. לגבי עתיד השליטה, בתנאים הזויים שכאלה.
הריני להבטיח לכולם, שכל ההתנהלות המוזרה שלנו, אולי, {בעיני כמה}, לא פוגעת במיל ביחסי השליטה שבינינו, והסאבית, הזונה, היפיפיה והמקסימה שלי, היא לגמרי שלי, ואפילו אם לרגעים אלו, {ואחרים}, שוכחת את מקומה, אין סיבה לדאגה בכלל. שהרי אני כאן להזכיר לה, ולהחזיר אותה, בקליק אצבעות קליל, {או, לא עלינו, יותר}, למקום הנכון עבורי, ליד הרגליים שלי, על ארבע.
שהרי, מי שחושש, לאבד שליטה, ממעשים שכאלה, אולי בעצם השליטה שלו חסרה משהו, בכלל, מלכתחילה.
הריני להבטיח, לכם, {וכמובן קודם כל לעצמי}, שאני לא מתבלבל, בכלל. זה הרי רק סאביות, שיכולות להתבלבל, בכלל.
***
רכושנות.
עלה פה הנושא הזה. רוצה לדייק פה, את הרכושנות שבי.
בואו נתחיל בציון העובדה שאני רכושני, נקודה.
כשאני רואה את הרכוש שלי, בידיו של מישהו אחר, או אפילו, {כן עלינו}, מישהו כורע לרגליה. זה מפריע לי, ואפילו כואב קצת, ולו גם אם באחד מחדרי הלב האחוריים.
מה שאני טוען, בעצם, זה, שלא צריך לתת לזה לגרום לכך, שלא עושים את זה. זה חשוב מספיק כדי לקבל את הכאב המתלווה לזה. אני שלם עם זה כל כך לגמרי, שאין מקום, שגורם לי היסוסים בכלל שמה. אני יכול להכיל את הכאב הזה, בשם ההגשמה, שלה, ושלי.
יש לי קבלות, ולא מעט, על היכולת שלי להכיל את זה. לא רק שכך, גם לפרגן לגמרי. אפילו מתוך המקום הכואב.
זה לא פשוט להתנהל ככה, אבל אין בכך כדי להעיד שזה לא נכון, בכלל. זה יותר קשה, ודורש חוקים מאד נוקשים, והקפדה מאד קפדנית, בכדי לגרום לזה לעבוד, בלי משקעים שנשארים אחרי זה.
אנחנו שנינו, פוליגמיים. אוהבים לעשות את זה ביחד, ואף עושים. אפילו אם אני יושב בחדר עבודה, והיא בסלון, עבורי זה יחד.
האמת, שפתחתי פה נושא מאד גדול, וקצרה פה היריעה מלדון בזה פה מספיק לעומק. אולי אקדיש לזה פעם פוסט שלם, בו אפרוש את משנתי בנושא.
***
אור ואהבה לכולם.
לפני 17 שנים. 4 בינואר 2007 בשעה 11:37