אני אחרי שבע שנים רזות. שנים קשות. שנים של רעב, לאהבה, ולא רק. חוסר שקט כזה, מוטמע עמוק. חוסר מנוחה, חוסר שביעות רצון. חוסר שלווה עמוק של הנשמה. חיפוש גדול אחר אושר. תנועה מתמדת, חיפוש, דינמיות.
פתאום, הכתה בי תחושת שובע. בדומה לאחרי ארוחה דשנה. אין חשק לזוז, נעים כזה בבטן, כבד. אין מניע לזוז, אין צורך לעשות. סטגנציה.
אני ישוב לי מול המחשב, שעת לילה מאוחרת, שומע מוסיקה נעימה ורומנטית. הילדים ישנים במיטות. הגננת השתרעה על המיטה מאחורי, מכבדת את השקט שלי. רוצה להשאר לידי, מבלי להציק. לא הלכה לישון במיטה שלנו. שומרת על קשר קרוב כזה.
פשוט נעים לי כל כך. כל כך שכך, שאני מוצף. מוצף רגוע. כזה נעימי עמוק בנשמה. אוחז ברגע, ולא רוצה ללכת לישון. לא רוצה לתת לתחושה המקסימה הזו להעלם.
מצד שני, גם אם אכנס למיטה, עם סוניה האדומה שלי, יהיה לי נעים נורא. נתחבק כזה, בלי סקס, כי הילדים ליד. יש בזה קסם, לישון בלי סקס. חיבוק כזה קרוב יותר, כל הלילה. תשוקה עמוקה, לא של תאוות בשרים, של אהבה פשוטה ונקייה כזו. של קירבה עצומה.
אני לא רגיל למציאות כזו. אני רגיל לתנועה, אני רגיל לחוסר שקט. לערנות הזו שהיא תוצר של שנות רעב ארוכות. רזה ודינמי. נע בשצף קצף, מסתער על החיים, בקצב הצ'יטה. פתאום השקט הזה, השלווה. אני ממש לא יודע עוד איך לעכל את השלווה הנעימה הזו, שפרצה באופן כה מפתיע, עמוק לתוך נשמתי.
לפני 17 שנים. 16 בפברואר 2007 בשעה 23:09
