יש נטייה כזו, של זילות קולרים. צ'יק צ'ק, חמש דקות, בערך, וכבר, קולר, כבר הצהרות התמסרות אינסופיות, חסרות פרופורציה, למשך של היחסים. חסרות ערך, לערך העצום, של קילור בכלל. כבר, אני שלך לעד, נותנת לך את נשמתי, עשה בי כרצונך. אני שלך לעד. כל מיני פראזות כאלה, חסרות ערך, חסרות רצינות, הנדרשת לה, במקום כל כך קדוש.
כאילו מה ?
כאילו כלום.
בתחת שלי.
אנחנו, הגננת ואני, אוהבים באמת, מקולרים כמעט ממש. יש מקום, יש ערך, יש כבוד, יש עומק. יש היסטוריה. לקולר הווירטואלי הרשום בכלוב, ולא רק. הוא רשום קודם כל, אצלנו בנשמה, כבר מזמן. זה קפה שחור, שבושל היטב, במיטב המסורת של הסבא של MPro, לפחות. יש פה קפה משובח, שבושל כראוי, על אש איטית. גלש פעמיים בדיוק. לא יותר מדי, לא פחות מדי. פשוט אהבה. זה סיפור אהבה פשוט, זה פשוט סיפור אהבה.
גננת יקרה לי. הרי קולרי לך, בכלוב, בינתיים, עד שהזונה, תעשה קולר ממש. כזה מכסף טהור, נושם, משחיר. כזה שצריך לשמר, שיהיה מבהיק.
צ'יטה {הגננת}.
וואללה
הקולר הראשון שלי מעולם. מברוק.
לפני 17 שנים. 17 בפברואר 2007 בשעה 21:53
