הפאטאלית שלחה לי לינקים לפרשנויות על השיר שפרסמתי בפוסט הקודם שלי. אמרה גם שיש לה פרשנות להציע. כששאלתי מה, ענתה, הפרשנות הפשטנית של ה"וורוד פוקסיה המתקתק".
כשבחרתי את השיר, זה לא היה מתוך הליך מחשבתי סדור. בחרתי ככה פשוט מהאינטואיציה, נראה לי מתאים למה שאני מרגיש.
לאחר שקראתי פרשנות מעמיקה המנתחת את השיר והביצוע, הבנתי שבעצם השיר מדבר על אהבה לא ממומשת, שנשואת אהבתי לא נמצאת איתי. בדיוק כמו העולמות המקבילים שלנו, כמה ימים איתי ואז נתק וכמה ימים עם הילדים וחוזר חלילה.
הפרשנית כתבה על השיר: "הוא הוכתר כשיר השנה וכשיר העשור, וכשיר היפה ביותר של אריק איינשטיין וכמעט שהוכתר כשיר היובל.
משהו צורם לי ביחס שבין המילים לביצוע שלהן. בהתחלה חשבתי שהאשמה בחוסר ההתאמה קשורה בלחן, אולם כעבור שנים, כאשר נחשפתי לביצוע חדש ל"עטור מצחך" הבנתי שהאשמה היא דווקא בביצוע.
הביצוע ל"עטור מצחך" של אריק אינשטיין בליווים של יהודית רביץ וקורין אלאל הוא ביצוע מפוספס. האוזן הישראלית כל כך התרגלה אל הביצוע הספציפי היפה והמרגש הזה, שאנחנו כבר לא מצליחים להפריד אותו מן המילים. אלה המילים, וזהו הלחן, וזהו הביצוע.
ובכל זאת, כשאני חוזרת למילים משהו בי מתקומם על המלודיה הרכה והענוגה הזאת. על הנונשלנט של הביצוע. משהו שם נעים לי מדי באוזן. רך לי מדי. או אולי נכון לומר- צמרירי ורך. אפשר לומר- לצורך הדיון- שהביצוע הזה, על בחירתו המוזרה בליווי קול נשי כפול הוא ביצוע ורוד. אני לא יודעת אם זה ורוד עתיק או וורוד פוקסיה אבל ורדרדיותו של הביצוע ברורה לי."
ליסודיים שמביניכם, מצרף לינק לפרשנות, שממנה ציטטתי. הכותרת שלה: "על הזהב השחור והחלוק הוורוד" או "איך טעינו כל השנים"?
בפרשנות היא מציעה את הביצוע של אביתר בנאי וכתבה עליו: "זהו ביצוע אחוז טירוף ושגעון, מר ונמהר, מכה בבטן ומעורר חלחלה. הטון הטורדני של השירה,הפסנתר חסר המנוח והיחס המעורר שבין השניים- מכבד את המילים מעבר לכל ביצוע אחר."
בשם היסודיות, מצרף לינק לביצוע של אביתר בנאי.
אני יותר אוהב את הביצוע המקורי, של אריק איינשטיין מלווה בליווי נשי כפול של יהודית רביץ וקורין אלאל. הוורוד פוקסיה המתקתק נוגע בי יותר. למרות שבסאב טקסט, עדיין מונח לו החוסר במימוש. בתחושות שלי, הנימה הקשה, היא יותר מרומזת שם ברקע.
