הנוף בסוואנה שלי

פורים זה חג מאד מיוחד. זה חג של שימחה, של שיכרון חושים, של הכל מותר, {כאילו שביום חול אסור משהו פה}.

היתה אצלנו מסיבה מאד שמחה. היה פשוט כל כך שמח, מלא אהבה, נעים, ו.... איך אמרו כמה מאורחי, הזוי. היו רק ארבעה אנשים מהקהילה, {חוץ מאיתנו}. {מפאת הדיסקרטיות, לא אומר מי, אתם יכולים להזדהות בשימחה}. היו הרבה ווניליים. היה פשוט פגז. כל כך נהניתי, שכיף לי נורא. עד עכשיו לא הצלחנו להתאושש, מהעייפות, מהנקיונות אחרי המסיבה. הייתי הורה מלווה למחרת בבוקר, יום שישי, בעדלאידע של בני הבינוני. אחרי זה סופ"ש עם הילדים, הזוי גם כן.

***

יום חמישי, טקס קילור. מרגש אותי נורא. סוגרים רשימת מוזמנים מצומצמת ביותר. האמת, שכל ה"לא בטוח שאצליח להגיע", פשוט לא יוזמנו. אני רוצה להזמין, רק כאלה שיודעים שהם באים, וכאלה שפוקדים את ביתנו בשוטף. כנראה היום בערב נגבש רשימת הזמנות ונזמין. רוצה לבקש, בלי העלבויות בבקשה.

רוצה כבר להתחיל לכתוב, את שאקריא בטקס. רוצה גם לתכנן את הטכס. היום זה היום.

***

הוא: נמאס כבר שאתה כל הזמן כותב פוצי מוצי, טקסי קילור, שם תמונות של הקולר. יאללה תתקדם. זה לא מעניין את אף אחד.
אני: בתחת שלי. אותי זה מעסיק, מעניין, ועל זה בדיוק אני רוצה לכתוב. זה מרגש אותי. זה מה שעובר עלי כעת. מי שלא מעניין אותו, שילך לקרוא במקומות אחרים. קישטה.
הוא: פחחחח. מה נהייה ?
אני: נהייה דביק. יש לך בעייה עם זה, קישטה.