הנוף בסוואנה שלי

יש רגעים, שבהם השכינה נושקת לאדמה, ואורה, מאיר את האדמה נגוהות. ברגעים הללו, דומה שכל העולם עומד מלכת, כולו נפעם ונרגש. מסתבר, שלא כולם רואים את האור הזה, לא כולם מרגישים את גודל המעמד. מסתבר שזה סובייקטיבי לגמרי לפעמים, שזה רק בעיני המתבונן. אני שואל את עצמי, האם יש טעם בלהאיר עיניים, של כאלה שסומאו מלראות.

יש בחברות, צורך כזה, הכרח כמעט, להיות קשוב לרגעים החשובים של אלו שחברים שלך. לא תמיד אנחנו חדים וקשובים מספיק לראות. יש שאנחנו כה טרודים בעמל יומנו, שאנחנו כושלים שמה. יש אחריות לא מבוטלת, בנו, להאיר בפני החברים שלא רואים, את קדושת הרגע. להעיר, ולהאיר.

אני, שעברתי כמעט שבעה מדורי גיהנום, בשנתיים וחצי האחרונות, אוחז בשתיקה. אוחז בפנס שלי, עמוק בתוך כיסי. נותן לאור להאיר, לאלה שרוצים לראות. נותן לאלה שבוחרים בחושך, להיות שמה, בשלווה.

יש בתפילה היהודית, משפט כזה חזק, מאד חזק, "קדוש קדוש קדוש, מלוא כל הארץ כבודו".