היו אצלנו חברים ווניליים, שקשה להם מאד עם טקס קילור, והרעיון בכלל. למרות זאת רוצים מאד לבוא לטקס. אחרי מספר הבהרות על חשיבות הטקס בעיננו, הם יבואו. נשמח מאד שכך, שהרי הם חברינו הכי טובים.
ביקשתי מהגננת לשים את הקולר, כשהם היו פה. למרות הסטראפ-און שחבשה אתמול בלילה, וזיינה לי את הצורה, כמו שמעולם לא עשתה מעולם. הרגשתי שהקולר צרב צייתנות אצלה. כל כך שכך, שהרגשתי כאילו הוא בוער על צווארה. אמרה שקשה לה לענוד את הקולר, לפני טקס הקילור.
יש משהו בקולר הזה, שהוא סימבולי נורא, משהו שהוא בגדר מיסטי בכלל. שלא קשור לעצם היותו רצועת עור, שעליה רדיד כסף, שעליו מוטבע הניק שלי. זה משהו שהוא בגדר כוח כזה עצום ורב. משהו שלא גשמי בכלל, מיסטי אולי. המשמעות שלו, פוסעת הרבה הרחק, מהאופן הגשמי והפשטני שבו עלול להתפס קולר שכזה. יש בו שייכות, כל כך גדולה ועצומה, שמציפה אותי, שמציפה אותה. שעושה אותה רכה כמו חמאה. קשה לה לענוד אותו, לפני הטקס קילור. אך אני רוצה להרגיש את התחושה. אולי כדי להבשיל בכדי להיות יכול להיות במקום שכותב את מכתב הקילור. את ההצהרה הגדולה והעצומה הזו, שהרי את מקולרת לי. אני לא משחק שמה, בקילור הזה. היא הגננת, תהייה מקולרת לי, עוד מעט קט. כל כך שכך, שהיא תהיה לגמרי שלי. כל כך שכך, שממש.
יש כח עצום בסימבוליות הזו, שהרי, אלמלא כן, זו היתה סתם רצועת עור. יש שם עוצמה, יש שם כח, יש שם שליטה. כל כך שכך, שליבי נפקע. אני מרגיש מלך. של הגננת שלי לבטח. כתוצאה מזה, מלך כמעט של כל העולם כולו.
פששש...... איזה סימבול עצום ורב. מלא עוצמה, מלא אהבה, מלא כח.
קוואבנגה. ממש לגמרי ממש. כל כך ממש, שממש.
לפני 17 שנים. 4 במרץ 2007 בשעה 21:13
