אני מאד אוהב תופים. בכיתה ה' בערך, הלכתי לתזמורת העירונית באשקלון. גם כל החברים שלי הלכו. נתנו לנו תוף קטן כזה, ואמרו לנו להתאמן על מארש הצעדה. ניסיתי, בחיי שממש ניסיתי. אבל כשהגיע הרגע להדגים את יכולותי, הן התבררו כנלוזות. החבר הכי טוב שלי, ניגן ממש מצויין. אגב, היום הוא מנגן על כלי הקשה מהמובילים בעולם. אבל אני, יוק, אבל ממש לגמרי.
המוסיקאי מהתזמורת של אשקלון, פשוט נד בראשו בייאוש כששמע אותי מנגן. הוא לא התייאש ממני, ונתן לי חצוצרת תרועה. הייתי אמור לשנן את תרועת הצעדה. כשהדגמתי לו את יכולותי, אחרי אימונים רבים, בהם שפתי ולחיי כאבו, הוא שוב הניד בראשו בייאוש.
אבל אז, קרה דבר מפתיע, מנהל התזמורת הגיע, ואמר לי שלדעתו אני מתאים לנגן על התוף הגדול. שתבינו, התוף הענק הזה, שאני בכיתה ה' או משהו כזה, בקושי יכול לסחוב. אני הרגשתי שאני פשוט לא יוצלח, בנושא שכל כך משך את ליבי. אחותי מנגנת מגיל אפס, ומוסיקה כל כך משכה אותי, מאז ומעולם. מה שלא ידעתי אז, זה שהתוף הגדול של התזמורת, הוא הקצב של כל התזמורת, והמנגן בו, חשוב ביותר. הייתם צריכים לראות אותי, בגילי הצעיר, צועד בצעדות, עם התזמורת של אשקלון, כשהתוף הענקי הזה תלוי עלי, מכה בתוף נמרצות, ונותן את הקצב לכל התזמורת של אשקלון. פשוט תמונה הזויה לגמרי.
שנים אחרי, הלכתי לקורא בכף יד. הוא אמר לי, שאני עובד במחשבים, {מה שנכון, עד היום}. אבל גם אמר לי, באותה נשימה, שהכישרון העיקרי שלי הוא במוסיקה בכלל. אני גיחכתי לעצמי, ולו. סיפרתי לו את מאורעותי, בתזמורת העירונית של אשקלון. הוא אמר, שזה הגיוני שלא הצלחתי לפתח את הכישרון הזה שלי, ואפילו הסביר למה.
יש לי חברים, שנהגנו לנסוע לכל מיני פסטיבלים כמו השאנטיפי, בראשית וכדומה. כל זה עוד בזמן שהפסטיבלים הללו, היו אינטימיים, ולא המוניים כמו בשנים האחרונות. וכולם מביאים לשם תופים, והיו מנגנים בצוותא. כשניסיתי למשוך ידי בנגינה, חברי היו מניעים ראשם בייאוש, ואפילו אמרו לי, שאני מקלקל להם. מה שריפה את ידי לחלוטין.
אחרי עוד הרבה שנים, נסעתי להודו. שם, בפושקר שבמדינת רג'יסטן, יש מורה לתופים. אני, בדחף עז, הלכתי ללמוד לנגן אצלו. הוא מאד התלהב ממני, ואפילו ביקש שאצטרף להופעה שלו, בכל יום עם השקיעה, על גג אחד הבתים. אני סירבתי, אמרתי לו, שאני לא מרגיש מדוייק מספיק כדי לבייש אותו במופע איתו. למותר לציין, שאני עקשן ואכן לא הופעתי איתו, לאורך כל שהותי שם.
בשיעורים הללו למדתי לנגן, וזה נגע לי בלב, ממש. אבל הזנחתי את זה, עד לא מזמן. אין בכך כדי לשנות את העובדה שתמיד, כשאני רואה תופים, זה מרגש אותי. במיוחד הרבה נגנים מנגנים בצוותא. יתר על כן, למתנת יום ההולדת האחרון שלי עם גרושתי, היא קנתה לי תוף אפריקאי מדהים ביופיו.
לפני כחודשיים, הוצאתי את התוף הזה ואת מחברת הלימודים שלי מהודו, ולימדתי את ילדי, כמה מקצבים שלמדתי אז. הילדים ממש כישרוניים בעניין, בזכות אימם כמובן, שהיא בין היתר נגנית מדופלמת בכלל.
גם, לפעמים כשחברים באים אלי, אני מלמד אותם את המקצבים, ואנחנו מנגנים. מאז אפילו קניתי טרבוקה. כדי שיהיו לנו שלושה תופים.
אחד החברים שלי, שלח לי היום לינק, וכתב בו, דה דה נה, שזה אחד המקצבים שלימדתי אותו. בכתובת יש לינק לסרט ווידאו, של שני ילדים, בני שנתיים וארבע, שמנגנים בתופים, כמו שאני כנראה אף פעם לא אהיה מסוגל.
fA8wJRGBlDU
דה דה נה, אבל ממש לגמרי.
