הבן שלי התגייס היום. הלכתי איתו, ללישכת הגיוס, בדרך לסיירת מובחרת. היה שמה איתו הרכב מלא, אמא שלו, האחים שלו, בעלה של אמא שלו, חבר שלו, מהסיירת המובחרת, ששוקד על זה שלא תקרה שם תקלה בדרך. היו גם כ- 8 חברים שלו, שבאו ללוות אותו.
הוא פסע לאט אל דלת האוטובוס, עוצר, מתמהמה, שותק, מחבק, עונה לסמסים, מדבר בטלפון. אחרי כחצי שעה כזו, הוא נפנה אלינו, חיבק אותנו, ונעלם בפתח האוטובוס. הוא הביט בי מהחלון, מתרגש נורא. או אז, הביט לי בעיניים, מבעד לחלון, כשהאוטובוס התחיל לנסוע, ושלח לי סמס: "תהיה עם אמא". איזה ילד.
כשאוטובוס נסע, היא הרשתה לעצמה לפרוץ בבכי עז, והתחבאה בצילם של עדשות כהות במיוחד של משקפי השמש שלה, שהכינה מבעוד מועד. הצלתי אותה בדרך לאוטו, מלהתנגש בעמוד אחד, ובמבנה בטון של תחנת אוטובוס.
זהו, הבן שלי נכנס למסלול הזה של הצבא, ורק אלוהים יודע מה יקרה שמה.
אלוהים שישמור על הילד שלי.
לפני 17 שנים. 12 במרץ 2007 בשעה 8:44
