הנוף בסוואנה שלי

כתבה פעם לילית סילבר, סיפור במגזין, "מלאכים". סיפור מדהים. מאד אהבתי. {אגב, ראו תגובתי לסיפור במגזין, שמה}.

כל הפרשנות שלי פה, מתוך עיני היא בלבד, ואין בכך כמובן כדי לרמז, שאכן קלעתי לכוונת המספרת המוכשרת.

הסיפור הזה, לדעתי, עוסק בין היתר, במי ידביק את מי באנרגיות שלו. הלבן את השחור, או השחור את הלבן. הרי ברור, ששניהם ידבקו במידת מה, לפחות. כמובן שהשאלה היא מי יהיה יותר דומיננטי בצבע שלו.

***

כמובן שבמטפורה, הלבן זה אנרגיות טובות, חיוביות, והשחור, אנרגיות שליליות, רעות.

משום מה יש לי תחושה, ואפילו קבלות, שאני מצליח להדביק בלבן שלי. אפילו יצא לי לחשוב על כל מיני, שיש בהם הרבה שחור, ולהתיימר אפילו, שאצליח להדביק אותם בלבן.

***

כמובן שיש בי שחור. הו הו הו, כמה יש. אבל אני סגרתי אותו בקופסה נעולה, ושמתי בעליית הגג. לעיתים יש לי צורך בו ברע הזה. או אז אני משחרר אותו, עם בקרה צמודה, ובזהירות מאד רבה. יש בי את הכוח לשלוט בו, ברע שבי. כל עוד אני לא נותן לו לצאת יותר מדי מהקופסא בה הוא שמור.

***

פעמיים בחיים, עשיתי סשן, שבו נתתי לרע הזה לצאת.
בפעם הראשונה טעיתי ביכולת ההכלה של אותו רע, על ידי אותה סאבית. התוצאה היתה, שמבט אחד בעיני הרושפות, את סימנו של השטן, גרר אחריו, מילת ביטחון, וחששות כבדים לחייה. כמובן, שמייד נעלתי את הרע בקופסא שלו, וביררתי מה קרה. מה שגרם להפתעה גדולה אצלה, ליכולת השליטה שלי באותו רוע.

בפעם השנייה, עשיתי סשן לגננת, ושם נתתי לרע לצאת, בקטנה. לגננת היה מאד קשה, אך היא עשתה מאמצים גדולים להיות יכולה להכיל את הרע הזה, ואפילו הצליחה מאד.

***

יש לי תחושה חזקה, ממש, שעומדת לפני הזדמנות, להקרין טוב על כאלה שלא נמצאים שמה כרגע. שאצליח לנקות אותם, להדביק אותם בלבן.

***

ברור שכולם בעצם בבסיסם מלאכים. השאלה היא רק מצב הצבירה ברגע נתון. שהוא כמובן תולדה של הקורות בעבר.