יש פעמים, זו לי לא הפעם הראשונה, שבה נדחפת לי לגרון, בעוצמה, התמסרות יותר מדי גדולה עבורי. שלא תבינו אותי לא נכון, זה נעים לי נורא, כל כך נעים שמרגש אותי ממש. אבל.... ויש אבל... עבורי. יש איזה גבול לסאבמישן שאני רוצה. זו כמובן שאלה של התאמת רצונות. של התאמה בין בני זוג. אבל הגננת רוצה לתת, יותר ממה שאני רוצה לקחת. אני רוצה לקחת, אבל לא כל כך הרבה. זה מקום שמפחיד אותי. הכי מפחיד אותי בבדסם. הגננת שאלה אותי למה זה מפחיד אותי. האמת, שאני לא ממש יודע את התשובה לשאלה הזו. מה שאני כן יודע, שנסיונותי לעצור את ההעמקה הזו בהתמסרות, איתה, לא יצליחו. פשוט יש את זה שם, וזהו. אני צריך עוד לחשוב על מה מפחיד אותי כל כך שמה. לדעת טוב יותר, מה אני רוצה באמת, ולמה. אני צריך גם לדעת, לקבל את מה שאני מקבל, שהרי זה מקסים בכלל, כל כך שכך, שזה כואב לי בלב.
מגרד בראש....
לפני 17 שנים. 20 במרץ 2007 בשעה 19:01
