יש רגע כזה, שעוברים את המסה הקריטית, ששום דבר כבר לא יכול לשנות, כמעט ובכלל. עברנו אותו. הגננת, הגיעה למסה הקריטית בסאבמישן שלה. סטראפ און, סשנים, מה שתגידו, כבר לא יכול לשנות כלום. אנחנו לא מצליחים לאזן את זה. האיזון הופר, {או הושלם}, היא שלי ממש. כל כך ממש ששום דבר ממה שפעם שינה, לא משנה יותר.
אתמול עשינו סשן, שכלל סטראפ און, בין היתר. תשמעו, היא שם זיינה לי את הצורה, חבל לכם על הזמן. כל כך שכך, שאמרתי אדום. כל כך שכך, שצעקתי לאבות אבותי. האמת שאני לא זוכר שאמרתי אדום בעבר. בתור סאב, אמנם אני מתקשה להתמסר ממש, אבל כשאני שם, אין לי גבולות, כמעט בכלל. אם זיכרוני אינו מטעני, מעולם לא אמרתי אדום בכלל בכלל. אתמול אמרתי. פשששש........
למרות כל זה, היא עדיין סאבית שלי ממש. זה לא שינה את המאזן. נורא ניסינו שישנה, זה כבר לא עובד יותר. אני דום {מתחלף מסוכן}, והיא סאבית ממש. זהו נגמר. כך נהייה. אין טעם להלחם בזה, כך גזרו הכוכבים.
ואני..... אני מתחיל לקחת ממש שמה. ממש ממש. נורא ממש. לוקח כל כך הרבה, שזה מקסים בכלל. זה נכון, זה בשל, זה הזמן. הרבה זמן עבר עד שהגענו עד הלום, אבל אנחנו שם, ממש.
קוואבנגה, אבל ממש לגמרי.
אה..... ודבר אחרון.....
נה נה בננה.
לפני 17 שנים. 21 במרץ 2007 בשעה 19:49
