זה פשוט לא יאומן, כמה אנשים ישנם, שמרוכזים כל כך בעצמם. אין להם פנאי בכלל להביט מסביב, מה קורה לאנשים שמסביבם. הם עסוקים במצערת מלאה, במה שעובר עליהם, אין להם פנאי בכלל, להביט מסביב. זה לאו דווקא אומר שהם אגואיסטים, הם פשוט עסוקים מדי, בעצמם, מכדי למצוא פנאי להביט סביב.
אני מתבונן באנשים הללו, ומשתומם. שואל את עצמי, האם גם אני כזה ? אני זוכר אי אלו תקופות שהייתי כזה, אני חושב שעכשיו אני לא כזה.
יש בעיסוק העצמי האובססיבי הזה, איזו אינדיקציה למצבו של אותו אדם. הוא בוודאי במצוקה כלשהי. אני רואה כאלה אנשים, ומאד קשוב אליהם, בכדי להבין מה המקור לאותה מצוקה. יש פעמים שאני מבין, ואפילו מנסה לעזור. אבל ישנם מקרים, בהם ניכר בבירור שזה חסר תוחלת כמעט. ישנם כאלה, שישארו במצב הזה. הם נכנסו למין מצב כזה, שמזין ומלבה את עצמו. הנסיון שלי לעזור, נתקל בסחרחרה המסתובבת לה סביב במהירות עצומה, שלא מאפשרת להכנס פנימה בכלל. אני ממתין בסבלנות שהם ירצו להכניס מישהו לשם. עד אז, לאלה שחשובים לי, אני פשוט מקשיב להם, נמצא בשבילם. מעיר הערת אגב קטנה ועדינה מדי פעם, בנסיון לבדוק אם רוצים אותי שם, וזהו. זה כל מה שאפשר לעשות.
בתקופה האחרונה, מצאתי את עצמי מתרגז מאנשים שנוהגים ככה. ביררתי לעצמי למה זה מרגיז אותי, ואני מנסה לנטרל את זה. אני מנסה לקבל אותם ככה, או שלא, מבלי להתרגז. לא לגמרי מצליח לי תמיד. יש מקרים מסויימים, שמצליחים לחדור אלי, פנימה, ולזעזע אותי. אני עוד צריך לשכלל את ההתנהלות שלי מולם.
לפני 17 שנים. 11 באפריל 2007 בשעה 20:22
