הנוף בסוואנה שלי

נפתח שירשור מאד מעניין, לפחות בינתיים. לשירשור.
תגובתי משמה:

נאמר: עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קינאה.
וואללה לגמרי. קינאה יכולה להבעיר את כל העולם, ואפילו לא בערך.

קינאה הוא יצר שטבוע בכולנו. למרות דבריה החכמים והמנוסחים היטב של גינגר. הוא לא משהו שהייתי מגדיר כבדרך הטבע. הרי, רוב היצורים בטבע, לא מונוגמיים בכלל. אני סבור שזה עניין של חינוך, ומנהגים, שלימדו אותנו להיות רכושניים לבני זוגנו.

מבלי קשר לסיבה, שגורמת לנו לקנא, זו הרי עובדה מוצקה, שכולנו מקנאים. זה פשוט ככה. ברור לכל.

שוב לגבי האמירות של גינגר, הרי נכון שיש שם גם תחושת חסר, שגורמת לקינאה. המחשבה שאם היה ביטחון שהוא שלך ממש, לא היית מקנאה, שגוייה לדעתי. גם במידה ובן זוגך מאוהב בך עד כלות, ואת משוכנעת שאין לך סיבה לחשוש, את תקנאי.

שאלת המיליון דולר לדעתי, היא מה עושים עם הרגש הזה.

לדעתי, זה רגש שצריך להתגבר עליו, הוא רגש לא טוב, {בלשון המעטה}, שמביא דברים רעים. אבל צריך לנסות להתגבר עליו מבחירה, ולא מאונס. צריך להיות מאד קשובים לצד המקנא, ולוודא בכל רגע ורגע, שהוא לא נאנס, ושמרגיש שחרדים למקום שלו שם.

האם זה מתכון להצלחה ? זו דרך ארוכה ופתלתלה, מלאת פרטים, תשומת לב, וים של צמתים שניתן לטעות בהם. דרך ארוכה ומפותלת וקשה להצליח שמה. אגב, למרות שאני פוליגמי מוצהר, אני לא סבור שחייבים בכלל ללכת בדרך הזו. אפשר להיות מונוגמיים. זו לא מילה גסה. אני, בשבילי, מעדיף ללכת בדרך המפותלת הזו, כי עבורי זה טוב.

אני סבור שצריך מאד להזהר שמה, במקום הזה של פוליגמיות המפיקה קינאה. זה איזור הדימדומים אבל ממש לגמרי. אבל הרי, גם בבדסם צריך להזהר, זה גם איזור דימדומים. גם שם בחרתי ללכת שמה. כנראה שאני אוהב איזורי דימדומים, {כמה לפחות}.

אוסיף לסיכום, שאני קנאי גאה, שיודע באופן לא רע, להתגבר על הרגש הזה, ולפרגן לבת זוגי.