היום בבוקר התעוררתי, ולפתע פתאום, באופן לא מפתיע, מצאתי את הגננת שרועה לה לידי. אויש...... לפתע פתאום, שוב באופן לא מפתיע, בא לי עליה פתאום, אז זיינתי לה את הצורה. היא, אחרי כמה זמן, של עבודה קשה ביותר, נרדמה הזונה. צצצצ.... מי הרשה לה בכלל. ציוויתי עליה, מתוך השרעפים לספר לי סיפור. היא.... מסטולית לגמרי, סיפרה לי את הסיפור הבא. רגע... שניה.... לפני שאני מספר את הסיפור, אומר שציוויתי עליה לפרסם את הסיפור בבלוג שלה. הזונה המרדנית, טוענת שהיא לא זוכרת, וכמובן תענש על כך. מפאת יופיו של הסיפור בעיני, ומתוך זכרוני המופלא, ולאור העובדה שהסקלרוזה פסחה עלי, למרות גילי המופלג, אספר אני את הסיפור שסיפרה לי. אחרי שסיפרה לי את הסיפור, אמרתי לה שהיא בטח שמעה אותו באיזה מקום. היא טענה בתוקף שלא שמעה את הסיפור, ושכרגע המציאה אותו. נו באמת, זה סיפור יפה מדי, ובטח היא מייד מצטרפת, הזונה שלי, לשורה ארוכה ומכובדת של גנבות ספרותיות, ידועות יותר או פחות. טוב נו, לאחר הקדמה כזו משעממת, אגש לסיפור, כדי לסבר את אוזני קוראיי המשועממים.
ילד אחד הלך בגן, ולפתע פגש בזחל. הזחל פנה אליו, ואמר לו, בוא נהייה חברים. הילד ענה לו, אני לא רוצה כי אתה נורא מכוער. הזחל, לא התרגש, וענה לילד, חכה כמה ימים ותראה כמה יפה אני בעצם. הילד לא שעה לו, ועזב את המקום.
אחרי כמה ימים, הילד חזר לגן וראה פרפר ציבעוני ומרהיב עיניים. הוא פנה לפרפר ואמר לו, איזה מדהים ויפה אתה פרפר מקסים. הפרפר ענה לו, אני הייתי יפה ומקסים כל הזמן, אתה רק לא השכלת לראות את זה.
וואללה לגמרי.
לפני 17 שנים. 8 במאי 2007 בשעה 19:40
