יש לי מקום כזה, בגבעתיים שאני אוהב מאד, אני במיוחד אוהב לאכול בו, סביח (סלט ביצה ירק וחציל). יש הרבה מקומות ברמת גן וגבעתיים שמגישים סביח משובח, אבל לי יש את המקום שלי.
המקום הזה נמצא ברחוב כורזין, שיוצא מהאלוף שדה. בקצה של מרכז בעלי מלאכה בגבעתיים. זה מין מקום כזה רעוע ומט ליפול, בותקה כזו, שלמראית עין, לצופה לא מיומן, נראה כאילו אכילה שם, לבטח תגרום לפחות למלריה, או לפחות איזו מחלת מעיים איזוטרית.
למרות המראה, למרות הבותקה הזו, 2 מטר על 2 מטר, וכמה שולחנות, עם בעיית חנייה רצינית. למרות ששם צריך לחכות זמן לא מועט בשביל לקבל סביח, שמה זה המקום שלי. כל כך שכך, שאני לא מחליף אותו בשום סביח מהיר וזריז.
כל זה על שם מה, כל זה בגלל שסביח, לדעתי לפחות, עושים עם אהבה. כי חצילים מטוגנים, או ביצים קשות, לא שונות רבות ממקום למשנהו. אבל במקום שלי, יש הרבה מיוחד. יש שם סביח שנעשה עם אהבה.
המקום הזוי, ממש לגמרי, כל כך שכך, שבכל פעם שאני אוכל שם, אני מתבונן בהשתאות, באוסף הטיפוסים שמגיעים לשמה. זה פשוט מחזה הזוי ברמות.
בעל המקום, בחור צעיר, פשוט איש מדהים. עומד שם, ומחלק אהבה ללקוחותיו, בלי שום מעצורים, בלי שום פלסף, בלי שום חישובים כלכליים. יש לו שמה, אנשים קבועים, מביניהם זקנים כאלה, חסרי שיניים פה ושם, שהתעמר בהם גורלם, שאין להם כסף לאכול בכלל בכלל. הם באים לשם כל יום, והבחור הזה, מחלק להם אהבה ואוכל בחינם. כל זה מבלי לתת להם להרגיש מסכנים חלילה. הוא נותן להם שרות יותר טוב מאשר לכל אלו עם הארנקים התפוחים, שגם אותם תמצאו שמה. הוא נותן להם פשוט אהבה, חום, וגם אוכל עם נשמה.
הבחור עומד בבותקה הקטנה הזו, כשמאחריו אימו, ועוד שני עובדים, שכולם נתקלים בכולם, מפאת הצפיפות. הם עומדים להם שם, ומכינים ארוחות של אהבה ללקוחות. הם כל הזמן מחייכים, וכל הזמן שופעים.
אפשר לקנות שם גם דברים אחרים, כמו שניצל בבגט למשל. זה נשמע כזה בנאלי, ולא משהו בכלל. אבל כאשר רואים את הבחור הזה, מכניס לתוך הבגט, שניצלים טריים ופריכים, סלט, צ'יפס, גם כדורי פלאפל הוא לא מצליח להתאפק מלהכניס. הוא פשוט מציף את הבאגט הזה בכל טוב, בכזו תחושת שליחות בכלל, כדי לתת ללקוח שלו, את הארוחה של החיים. כדי שישבע, כדי שיהיה לו טעים. התוצאה של זה, היא באגט עמוס לעייפה, ונוזל מכל הכיוונים, פשוט חום ואהבה.
וכל זה טעים כל כך, כל כך שכך, שאיך שאני מגיע לאיזור, אני ישר נוסע שמה, וכל מיצי קיבתי תוססים להם, מבעירים את קיבתי. אני לא מתחיל לעבוד שמה באיזור, עד לאחר שקיבתי נרגעה מהקירבה המגעישה הזו, לאיזור המסוכן הזה, נורא. לעיתים אני מגיע שמה, ממש לפני זמן ארוחת צהריים, אין בכך כדי להצליח לעצור אותי, מלאכול איך שאני מגיע, את מנת הסביח שאני מפנטז עליה כל הדרך.
מול המקום הזה, יש פארק, אבל ממש מקסים. ניתן גם לקחת את האוכל המשובח, וללכת לפארק המרווח, לשבת בפרטיות על ספסל, או אפילו על הדשא, ולהנות מהאוכל. מה שגם אני עושה לפרקים.
אתמול הייתי שם עם הגננת. עמדנו שם ואכלנו. פתאום אמר לגננת איש אחד, שהיא מדהימה, ושמה את נינט בכיס הקטן שלה. אני, שאין לי טלוויזיה, לא יודע מי זו נינט בכלל. הבנתי שבורותי נובעת כנראה בגין שהשתקע של הטלוויזיה שלי לא מחובר בכלל. ואז אמר לה, במבט עם כוונה גדולה ועצומה, שתדעי, שזו מחמאה גדולה, ממש גדולה. האמירה הזו באה ממקום כל כך נקי, שממש. היא פשוט מלכת העולם הסאבית שלי, כל כך שכך, שממש.
האנשים שמגיעים שמה, כולם נקיים, כולם אוהבים אהבה, כולם מלאים אהבה. איש איש בדרכו ההזוייה, אבל יש שם נקיות, שלא ראיתי בהרבה מקומות.
מה שמצחיק בכל העניין, שעבדתי פעם באיזור, כמה שנים טובות, ולא עלה בדעתי להכנס שמה לאכול. רק הרבה יותר מאוחר, למדתי, את סוד האושר הגדול. פשוט אהבה, אבל הרבה ממש ממנה. עדיף גם, אם נותרות שאריות ממנה גם בקיבה, כדי שישארו שם, להאיר את יתרת היום.
תשמעו לי חברים יקרים, אתם לא רוצים להחמיץ את זה, בכלל לגמרי בכלל.
לפני 17 שנים. 31 במאי 2007 בשעה 18:58
