אספתי את הגננת, הילדים הקטנים, ונסענו לטקס ההשבעה של בני הבכור, בו נשבע אמונים למדינת ישראל, ולצבא הגנה לישראל.
הילדים וגם הגננת, עמדו נפעמים למראה ומשמע צעדת החיילים, תרועת החצוצרות, והתופים.
איך שכולם ביחד, צעקו כולם ביחד, אני נשבע. היה מאד מרגש.
אחרי הטקס, הוא סיפר לנו, מה עבר בכדי לקבל את סיכת לוחם החי"ר. פשוט קרעו להם את הצורה. מסע ארוך ביותר, שאחריו פתחו אלונקות, שמונה על אלונקה.
הוא סיפר על קטע שמישהו עזר לו, כי פשוט למרות שהתאמץ ככל יכולתו, לא הצליח להדביק את המ"מ. מישהו פשוט בא אליו, ודחף אותו עד שהגיע אליו. הוא סיפר את זה בלי להרגיש לא טוב עם זה, הוא נתן את כל מה שיש לו. יש לו צוות כבר די מגובש, והם עוזרים אחד לשני, בכל.
עם האלונקות, הם החליטו שכל 20 שניות מחליפים. אחרי כמה זמן, הבן שלי תפס מקדימה את האלונקה, ולא הסכים שיחליפו אותו. כאשר כאבה לו מדי כתף אחת, עבר לצד השני של האלונקה, לכתף השנייה. אז הם עברו לשיטה שרק כשלא יכולים יותר מחליפים.
היה שם קטע, של עלייה מאד תלולה, שפשוט כולם אחזו באלונקה, מקדימה משכו, מאחורה דחפו, ולא הצליחו לעלות את העלייה. סמל המחלקה שלהם, העיף אחד מהם, המ"כ העיף את השני, ונכנסו מתחת לאלונקה בכדי להעלות אותה למעלה. כל זה ריגש אותם כל כך, שהם כולם נהיו פשוט אריות.
כל הסיפורים האלה של המסעות הללו, העיף אותי והחזיר אותי לימים האלה אצלי, לפני בערך 30 שנה. איזה קטע זה, איך זה מרגש, שהבן שלי, ככה מספר לי, על מה שקורה לו שמה, על הקושי, על ההתגברות עליו, על הנחישות, על החברים שמה, על החברות.
עומד זקוף, חזי נפוח מגאווה, אבל ממש לגמרי.
הבן שלי נהייה גבר.
לפני 17 שנים. 31 במאי 2007 בשעה 16:58
