לפני כשבועיים לצופי (הכלב שלי) התגלה זיהום ברגל אחורית. הווטרינר אמר, שננסה לרפא את זה עם אנטיביוטיקה בלי התערבות כירורגית. הלכתי איתו לשיטתו. אחרי 10 ימים של אנטיביוטיקה, המקום החלים כמעט לגמרי. לאחר סיום הטיפול באנטיביוטיקה, מצב המקום החמיר במהירות. שולי הפצע השחירו והיה לי חשש גדול לנמק במקום.
היום לקחתי יום חופש מהעבודה והלכתי איתו שוב. הרופא אמר שזה לא נמק לגמרי בכלל. הרופא רצה להרדים אותו הרדמה כללית, אבל התנגדתי נמרצות. צופי הוא פריק של שליטה, ואובדן הכרה מבחינתו נחווה באופן מאד טראומטי. ניסינו הרדמה מקומית, אבל הוא פשוט לא נתן לנו לטפל בו. לא היתה ברירה, והרופא הרדים אותו דרך הווריד ברגל, לכ- 10 דקות. איזה קטע זה, פלאי הרפואה, הרדמה ל- 10 דקות, פשוט מדהים.
הוא נרדם מייד, אבל ממש מייד. כמה שניות לאחר החדרת הנסיוב, הוא פשוט היה רדום. הרופא הכניס צינור ניקוז לרגל, לתוך הפצע, אחרי שחורר לו את הפצע מכמה כיוונים. צופי אמור להסתובב עם זה 3 ימים.
תוך כדי סיום החדרת צינורית הניקוז, צופי התחיל להתעורר. לא הפריע, אבל התבונן בנעשה. הרופא סיים את הטיפול, וחבש את המקום. אי אפשר לחבוש לגמרי, כדי שהנוזלים יתנקזו מהפצע. נשארה חתיכת צינור ניקוז מגומי כזה משתרבבת מהפצע.
לכל אורך התהליך, ליטפתי את צופי, ולחשתי לו מילות אהבה ופירגון על ההתמודדות שלו עם הכאב ובכלל.
לאחר הטיפול, הוצאתי את צופי למסדרון, כדי שיתאושש. ליטפתי אותו כל הזמן, דיברתי אליו, ובכל הזמן הזה וראשו מונח על רגלי. ברגע שהוא חזר קצת להכרה, הדבר הראשון שעשה הוא ללקק לי את היד שאוחזת בראשו. קצת לאחר מכן, החל לצווח בקולי קולות, שהוא עם תיבת התהודה שיש לו, החריד את כל באי בית החולים לחיות. כולם עזבו כל מה שעשו ובאו לראות מה קרה. אמרתי להם, שיזוזו משמה, שאני ארגיע אותו. שהכל נובע מהתחושה הנוראית שיש לו מאובדן שליטה. הוא פשוט פריק של שליטה.
כמובן שהרגעתי אותו, ולאחר כשעה, התחיל לפסוע מתנדנד ברחבי המרפאה, ולאט לאט חזר אל עצמו.
לקחתי אותו הביתה, וכאן החל מאבק שלא ילקק וינשך את צינורית הניקוז. הוא הצליח באופן חלקי למדי במשימה, למרות שהוא קשוב לי מאד במקרים כאלה. זה כנראה מאד מגרד לו, והוא לא יכול להתאפק בכלל בכלל.
לא היתה ברירה, ונקטתי בצעד די דרסטי עבורו, שמתי לו צווארון כזה של כלבים, שלקחתי שמא תהייה בעייה. זו פעם ראשונה בחיים שנאלצתי לעשות את זה. הוא היה כל כך מסכן, שממש. אחרי כמה זמן עם הצווארון הורדתי לו אותו, וניסיתי להסביר לו שפשוט אסור לו ללקק את המקום. תחנוני לא הועילו ונאלצתי להחזיר את הצווארון. המסכן פשוט הולך בבית, ונתקל עם הצווארון בכל מיני דברים, ומביט בי במבט שובר לב. פשוט לא היתה ברירה.
הוא נשכב בגינה, עצוב באופן קורע לב, והתבונן ברחוב.
אחרי כשעה ככה, לא יכולתי לראות אותו יותר ככה, והורדתי לו את הצווארון. הוא יושב עכשיו לרגלי, ומצליח לשלוט בדף שלו ללקק את המקום, בהצלחה מרובה. בלילה בטח אצטרך לתת לו לישון עם זה, שהרי אני לא יכול להשגיח עליו כשאני ישן.
הפצע נראה בסדר, חוץ מהצינורית מגומי הזו שמשתרבבת לו מהרגל. הוא יצא מהטישטוש לגמרי, וחזר להכרה מלאה. הוא מביט בי באהבה ומבין שרק טוב אני רוצה בשבילו, ומראה לי שהוא מעריך, איך שהייתי שם בשבילו.
היה לי קשה נורא, הוא כזה מסכן.
עוד יומיים שלושה, מוציאים לו את הצינורית. שיהיה בריא הכלב המקסים הזה.
לפני 17 שנים. 3 ביוני 2007 בשעה 16:17
