הנוף בסוואנה שלי

כחודש וחצי, שכל הסמס-ים שלי נשארו מיותמים, שכל הטלפונים שלי אל בני הבכור לא נענו.

שוחחתי והתעדכנתי מגרושתי הראשונה, והיא סיפרה לי על בני הבכור, ועל קורותיו בצבא. על זה שלא יצא הביתה כבר שלושה שבועות, ושהוא תקוע באיזה חור. סיפרה לי גם שביקרה אותו פעמיים, במקום שהוא נמצא. ביקשתי ממנה בפעם הבאה לספר לי כשאפשר. כאילו, דההה ברור, מניאקית.

קשים החיים של אבא גרוש. כמה שלא התאמצתי כל חיי לשמור איתו על הקשר שלנו.
בחברות קודמות שעבדתי בהם, כל המנהלים, כשהיו רוצים לתת דוגמא למשהו שהוא ברזל, שאי אפשר לשנות אותו, או להזיז אותו, היו אומרים, כמו ימי הפגישות שלי עם הבן שלי. לא משנה מה היה קורה, מעולם לא הסכמתי לדון בכלל באפשרות, שאני לא נוסע לקחת אותו, בדיוק בזמן שתוכנן.

למרות הכל, יש משהו שנפגם שמה. יש איזה חוסר קירבה מספקת לטעמי. זה לא כמו שהיה גדל בבית שלי.

היום בערב, הוא צילצל אלי. אמר לי שהוא ביקש לצאת מוקדם יותר, כדי להספיק לראות אותי. הילדים הקטנים היו אצלי. עליתי עם הקטן, ועם הכלב שלנו צופי, שאיתו יש לבני הבכור קשר עמוק, ונסעתי להביא אותו מאריאל. הוא ישב אצלנו קצת, עם הילדים, אכל קצת, התחבק עם צופי הרבה, גם איתי. אפילו חיבק את גרושתי, כשהחזרתי את הילדים. היא הסתכלה עליו עם אור בעיניים, עם אהבה גדולה, והערצה, על הגבר שנהייה מהבן שלי.

הוא שם, חסון, עם המדים והנשק, עם כוונת הלייזר המשוכללת שקיבל במסגרת המינוי שלו לקלעי בסיירת. מספר לי על איך הכוונת הזו מגדילה, ואיזה דיוק יש לה. סיפר לי על המסעות שלו, על הקשיים שלו, על ההצלחות שלו. על המפקד שלו, שאחרי מסע אלונקות שלם, בו לא הסכים לעזוב את האלונקה לרגע. על הרגע בו הסתובב אליו המפקד שלו ואמר לו, מה אמא שלך היתה אומרת, אם היתה רואה אותך עכשיו ?

הוא סיפר לי, שהחייל שנהרג בעזה, היה בצוות של המפקד שלו, וחבר טוב מאד שלו.

הוא סיפר לי הרבה, אבל זה כל כך מעט. אני רוצה עוד הרבה. רוצה לדעת יותר על הילד שלי. רוצה להיות איתו יותר.

מרגיש שזו היתה הזדמנות גדולה ועצומה, ללכת להביא אותו מהבסיס. לקחתי אותה. מקווה שאצליח להתקרב אליו יותר. כשהחזרתי אותו לאמא שלו, אמר לי, שנדבר עוד בסופ"ש הזה. אני מקווה נורא. הוא כל כך עסוק כשחוזר, עם החברה שלו, עם החברים שלו. אין לו זמן במיל. אני לגמרי מבין אותו.

ואני הייתי במצב רוח לא משהו בכלל. אנרגיות לא מספיק טובות. הוא מרגיש, הכל הוא מרגיש. באסה.

אני קורא פה, ושומע על נשים גרושות, שמתלוננות על האקסים שלהם.
וואללה, אתן לא מבינות כמה זה קשה, לגבר גרוש, לשמור על הקשר עם הילדים. להתמודד עם כל הפעמים שהם אומרים, לא בא לי ללכת לאבא. בגלל שהם באמצע משהו, או פשוט לא בא להם, או אפילו שיש שם איזה קושי שהוא. וואללה, בהרבה מאד מקרים שנתקלתי בהם, כולל שתי הגרושות שלי, הן לא עוזרות שמה, כמעט בכלל לא.


קשה לי נורא.
אני רוצה את הילד שלי בחזרה.