אחרי המון זמן שלא כתבתי כאן, חוזר לכתוב. משתי סיבות. האחת, אהבה מדהימה שאולי דועכת מתוך המהלך הטבעי של מחזור החיים, והשנייה הודעה שקיבלתי השבוע ממישהי שקראה את הפוסטים הישנים שלי, והזכירה לי את המקום הזה - הכלוב - שתמיד אהבתי ועדיין אוהב.
היום בבוקר, כשחזרתי מן המעדניה עם שקית נייר של לחמניות טריות חשבתי על אותה אהבה מדהימה שאולי דועכת. שמה שיפה בה, זה ששנינו מספיק חכמים כדי לראות את הסימפטום אחד של השני, אבל גם מספיק חכמים כדי לא להצביע עליו.
תמיד התגאתי - בעבר - בזה שאני אומר את האמת. בישירות. בכך שאני אומר מה שאחרים לא מעיזים להגיד. עם הזמן הבנתי שלפעמים צריך לדעת להניח לדברים לא להאמר. לא כל דבר צריך לקבל את הניסוח המפורש.
אינטימיות בין אנשים נוצרת כאשר שניהם שותקים את אותו דבר, וכשהם מסתכלים לזה לזה בעיניים הם יודעים על מה הם לא מדברים, והם יודעים לא להגיד את הדבר הזה.
זו הסיבה שטיפולים זוגיים אף פעם לא יכולים לעבוד: הנסיון לתמלל את היחסים הוא אסון. זה לא משאיר אפשרות לשתיקה הדדית שמייצרת את האינטימיות.
מדוע חשבתי על זה דווקא עכשיו?
כי השבוע דיברנו על משהו שלא היינו אמורים לדבר עליו. שאולי הקשר מיצה את עצמו. המצחיק הוא שכל אחד מאיתנו חשב שמשהו השתנה אצל השנייה. שנינו ראינו את אותו דבר, אבל השלכנו אותו על האחר.
שבת שלום