הכלוב מלווה אותי כבר כמעט עשרים שנה. אני בא והולך, ועכשיו אני בא. מקום טוב המקום הזה בדרך כלל.
הבלוג הזה שלי, הוא הדבר הכי קרוב ל"יומני היקר" ואם אני עובר על הפוסטים שלי, אני יכול לזהות בהם את התקופות של חיי. תקופות במשמעות הארכיאולוגית, במובן של עידנים. השכבות הארכיאולוגיות של ההסטוריה הפרטית שלי.
אני יכול לזהות את התקופה הפילוסופית, שבה השקעתי שעות בקריאה של מרקס, ניטשה ופרוייד ואחרים (סליחה על הניימדרופינג). מבחינה תועלתנית, אין שום דבר בתקופה הזו שהיה לו תרומה של ממש לחיים שלי. ובכל זאת, אני מניח שמשהו נשאר. בתקופה ההיא הייתי בתנועה מתמדת: אנשים, מקומות, רעיונות. אבל זו גם הייתה תקופה של נתק רגשי עמוק מעצמי, מהסביבה ומאנשים. נתק רגשי שהתוודתי לקיומו רק שנים מאוחר יותר, שכן הפילוסופיה נותנת נחמה, והיא מתוחכמת מספיק כדי לאפשר את העיוורון כלפי הדברים החשובים באמת.
ואז התקופה הפסיכולוגית - כלומר, התקופה של הטיפולים והסשנים. אתה כבר מבין שפילוסופיה זה סיפורים, ואתה מחפש הסבר לחיים שלך. זו הייתה תקופה של התבייתות: ללמוד להשאר במקום אחד. להפנים את הציווי הפסיכולוגי היסודי שאנחנו כולנו עם טראומה יסודית שצריך להתמודד איתה, ומעבר למקום אחר, ליחסים אחרים, עבודה אחרת לא יפתרו לנו את הבעיה. הפסיכולוגיה מלמדת אותנו לא לפעול לפי האינסטינקט שלנו, כי הוא כנראה פגום. מלמדת אותנו, ומשכנעת אותנו, שאם מסריח לנו, כנראה שהבאנו את החרא איתנו. אז צריך לעבוד על היחסים, ולשחק את המשחק בפוליטיקה הארגונית בעבודה. הפסיכולוגיה לא פותרת לנו כלום, אבל פתאום אנחנו מבינים שאנחנו יכולים פשוט להעמיד פנים שטוב לנו. והיכולת הזו היא באמת ברכה.ואחרי שמעמידים פנים, אפשר אפילו להתחיל להנות מהחיים, כמו כולם, פחות או יותר. וגם אני, התחלתי להנות ממה שיש לציביליזאציה להציע לנו, בני האדם.
לאחרונה, באופן קצת מפתיע, מצאתי את עצמי מדבר בשפה רוחנית, רחמנא ליצלן. פיטרתי את המטפלת, ויצאתי למסע אל הלבד. שלא תבינו לא נכון - אני מאמין גדול ב"טיפול", אבל טיפול טוב ומשמעותי אפשר לעשות רק פעם אחת. הוא מביא אותך למסלול מסויים סביב עצמך, אבל משם, צריך להמשיך לבד. אתה והאלוהים שבחרת לעצמך.
ואיזה מן שולט זה שמדבר כל כך הרבה? שולט שאוהב שמקשיבים לו ;)
