אחרי 8 שנים של זוגיות, חזרתי לאתרי ההיכרויות. לא רק אני מבוגר יותר - וקצת חכם יותר - בשמונה שנים. גם הן. הנשים שאני נתקל בהן. רובן נחמדות, חכמות ויפות.
אבל אני לא יכול שלא להבחין במתח הזה שקורע את הנשים הנחמדות, החכמות והיפות. המתח הזה בין הכמיהה שלהן לאותו גבר שיתן להן את החיבוק ההוא, שיעיר את הדבר שנרדם, והצורך שלהן לחסל את אפשרות הקיום של הגבר הזה שאולי היה יכול לתת להן את החיבוק הזה ולהעיר את הדבר שנרדם. אני מסתכל על זה, קצת מהצד, בחמלה, בחיוך אבל גם בעצב.
נזכרתי בקטעים שבהם ניטשה מתאר את "מות האלוהים" בספרו "המדע העליז". ניטשה, כמו פילוסופים אחרים במאה התשע-עשרה, כתב על האופן שבו המודרניות והמחשבה המדעית הביאו לחיסולה של הדת. באופן מטפורי, הוא כותב על "מות האלוהים":
"לאן פנה האלוהים? אנכי אגידנו! אנחנו הרגנוהו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! [...] איככה יכולנו את האוקיינוס לשתות עד כלה? [...] מה המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זו ממעגלי שמשה?"
האדם הרג את האל ("התירנו ארץ זו ממעגלי שימשה". כלומר, באמצעות הגילוי שהארץ מסתובבת סביב השמש ולא להפך). אולם, הוא ממשיך, רוב בני האדם אינם מסוגלים להפנים את האמת הזו, שאנחנו חיים בעולם ללא אלוהים, וממשיכים לדמיין אותו בכל מיני מקומות וצורות. האנושות הרגה את האל, אך לא הצליחה להשתחרר מצילו: "האלוהים מת: אך אם לדון לפי אופיו של האדם, ייתכן ועוד אלפי שנים תהיינה מצויות מערות, בהן יהיו מראים את צלו. ואנחנו – אנחנו מצווים לגבור גם על צלו!".
אנחנו, בני האדם, אומר ניטשה, הרגנו את האל, אך אנחנו עדיין זקוקים לו ומדמיינים אותו בצללים. לא מסוגלים להפנים את האמת הקשה הזו, ועדיין זקוקים ליישות הזו שתעשה לנו קצת סדר בעולם.
השיטוט באתרי ההיכרויות הוביל אותי למסקנה כי הנשיות הונילית אשר הרגה את הגבריות, אך הנשים הוניליות לא הפנימו את זה עדיין, והן עדיין מדמיינות שיימצאו את הגבריות האבודה הזו, כאשר יגיעו אל "הגבר הנכון". רובן נעות, בסוג של חוסר אונים, בין הצורך החייתי שלהן בגבריות הגולמית ההיא, ובין החרדה העמוקה ממנה, שרובן לא יודעות מה לעשות איתה.
