הצחוק של ניטשה

הילדה היפה הזו שאת חלקי גופה אתם רואים פה בתמונות היא האהבה הנוכחית שלי.

אהבה שונה מכל אלו שהיו לי כי אי אפשר לאהוב אותו דבר פעמיים.

כל אהבה זה "בפעם הראשונה".

החבלים רופפים על גופה, והקשירה לא משהו.

היא לא באמת נשלטת ובטח שלא שפחה. ואני לא ממש שולט בה.

מפונקת.

מפחדת מכאב, ולא נוח לה המגע של החבל.

אבל היא רוצה שאצליף בה ושאמנע ממנה תנועה. היא לומדת.

והיא גם מלמדת.

הילדה הקטנה, בטיפשותה, לימדה אותי ארבעה דברים:

1. שכדי לתת לך יציבות, אתה לא צריך אדם יציב אלא אדם שרוצה להיות שם בשבילך.

2. היא לימדה אותי א-מונוגמיה. היא לימדה אותי איך זה מרגיש לרצות שהאישה שלך תתנסה עם גברים אחרים כי זה מה שהיא רוצה, וזה מה שטוב לה, וכי אתה סומך עליה שתעשה את הדבר הנכון בכל רגע ושתמיד תאהב אותך. גם אם פעם כבר לא.

3. היא לימדה אותי מה זה "החזרה הנצחית" של ניטשה, משהו שאף פעם לא הבנתי עד הסוף. זה ניסוי מחשבתי, היא אומרת: אתה שואל את עצמך, אם היית צריך לעשות זאת שוב, היית עושה זאת? האם אתה אוהב את גורלך? אם התשובה היא שלילית, אז אתה עדיין לא שם.

4. היא לימדה אותי עוד משהו, אבל אני לא זוכר אותו כרגע. מבטיח לחזור.