כתבתי לא מזמן על העונג באילוף של ונילית שלא מודעת, או שמדחיקה, את היצרים הנשלטים שלה.
העונג גדול במיוחד בגילוי מרכיבים אלו בנשלטת שמגלה התנגדות.
כשהיא מגלה את זה, אתה יודע שהיא לא מזייפת לך "נשלטת" כי אין לה מושג איך עושים את זה. היא לא מלבישה עליך תפקיד של מישהו שהכירה בעבר והיא באה בלי ציפיות מוקדמות. רק עם תשוקה מהולה בחרדה.
את זאת שאני כותב עלייה עכשיו, הכרתי בנסיבות ונליות לחלוטין שאין טעם להרחיב עליהן כאן. סטנדרטי לחלוטין.
היו לה כל כך הרבה עכבות אותן קילפתי בסבלנות, משום שקראתי את גופה, ולא הקשבתי למילותיה.
לימדתי אותה את החופש שבלוותר על שליטה, ואחרי הרבה התנגדות היא הפנימה, וגמלה לי בכל הרבה דרכים שלא אכנס אליהן כאן.
אבל אף פעם לא וויתרה על המרד וההתנגדות.
ולפעמים הייתה פתאום מתחלפת לי מול העיניים. מגלה התנגדות פיזית עם הגוף האתלטי שלה. מכיוון שראיתי שזה אותנטי אצלה ושיש לה גם את המרכיבים השולטים, נתתי לה לטפח גם אותם.
עד שיום אחד, אחרי סופש ארוך שבילינו יחד, אני מקבל ממנה הודעה:
חבל שלא קשרתי אותך הבוקר לספה.
אני עושה תנועת בליעה. כותב לה: עם מסיכה על הראש? סוטה קטנה.
והיא עונה:
לא סתם רוצה אותך מונח שם
מחכה לי
מסתובב כל היום סביב עצמך וכששומע את צליל המפתחות שלי בדלת, מכשכש בזנב
אני חוזרת מהעבודה, מוציאה אותך לטיול קצר וחוזרים הביתה
מדי פעם אני אומרת לך: "פרינס, בוא הנה!" אתה מקבל ליטוף, מושיט יד (רגל)... ושוב רובץ לך באיזו פינה בבית
מדי פעם אני זורקת לך את הצלחת המעופפת ואתה מביא לי אותה.
עד כאן ציטוטים.
החינוך הצליח או נכשל?....
