מול המראה

כשנפשה פגשה אותי,

היא לא ידעה אותי,

היא לא ראתה כמותי,

ולא את עצמה.

היא פתחה לי את הדלת,

מייבבת, כנועה, מתחננת,

מסתתרת, מפוחדת,

מנוכחותי המתגברת.

כמו בצל אותה קילפתי,

שכבה אחר שכבה חשפתי,

את כל כולה ביסודיות למדתי,

מהו כאב - אותה לימדתי.

היא שכבה בסוף ערומה,

בוכיה, סגולה ואדומה,

נפשה משוחררת ושלמה,

ביי ביי, היא אמרה לעצמה.

"עכשיו אתה תיתן לי לראות אותך, אדוני?"

מגפיים צעדו לקראתה.

זרועות ליטפו את גופה.

כשהן עושות את דרכן אל מאחורי ראשה.

הכיסוי אז ירד ואת עיניה היא פקחה.

נדהמת. מרוסקת. המומה, אך שלמה.

זה לא בן אדם שהיא ראתה לנגד עיניה.

אלא מראה.