מול המראה

החיים שלנו מתנהלים בשטח אפור עצום בגודלו. מי שלא מבין את זה, וחושב במובנים של שחור ולבן, הוא אינפנטיל. כי זה בדיוק סגנון החשיבה שמאפיין ילדים.

זה לא תמיד כיף להתקיים בשטח האפור הזה. שום דבר לא ודאי. דטרמיניזם מדומיין. הכל יכול לקרות, כל הזמן. נדירות הפעמים בהן זה ה"כן" החד משמעי או ה"לא" החד משמעי, שהילדים שבנו כל כך אוהבים, כי המלים האלה עוטפות אותנו בחום וביטחון. שאנחנו יודעים מה עומד לקרות. 

ואז אני פושט מעלי את השכבות ומוציא החוצה את השליטה. היא אמיתית בי. היא עשויה חומר שניתן להרגיש בו, לחוש בו, להריח אותו. שם ורק שם, השטח האפור כמו נעלם, דוהה ומתרחק, הופך לנקודה בלתי מובחנת באופק הארועים שכולו נמצא בתוך ים שחור שמעליו שמיים לבנים. 

ושם סוף סוף אני יודע מי אני. ואת יודעת מי את.