נשיקה היא דבר כל כך אינטימי.
הנשיקה שלנו תנבא הכל. את החיבור המיני בינינו. הרגשי. היא תגלה כמה אנחנו משוחררים זה עם זו.
דרך הנשיקה אני אוכל לטעום ולהריח אותך, ואת אותי. ריחות וטעמים הם טריגרים חזקים מאוד בעולם השליטה. ריח אחד עשוי לעורר צורך בהתמסרות. טעם אחר עלול לייצר דחייה מיידית וכמעט בלתי נשלטת.
אני צריך לטעום אותך כדי שאהיה מסוגל לטרוף אותך. ככה זה עובד אצלי. וזה אפילו לא בראש. זה מתחיל בבטן, כשהשפתיים שלנו נוגעות. משהו קורה אצלי, ואף שאני לא יכול להסביר אותו במלים, אני מרגיש אותו היטב. ולכן אני משחרר את המחשבות ונותן לרגש להוביל. לאינטואיציה.
האינטואיציה שלי לא משקרת לעולם. היא פשוט מדברת בשפה שלה. צריך ללמוד את השפה כדי להבין. אבל זה לא מספיק. צריך ללמוד גם איך להקשיב.
ולכן כשהלשון שלי נכנסת לפה שלך, אני מקשיב. לא עם הראש, אלא עם הבטן. עם התחושה שמתחילה שם, ועשויה להתפתח ולהתפשט. בהתחלה רק כלפי מעלה, לבית החזה. לפעמים התחושה נעלמת שם, מתפוגגת כמו נר שגווע על שאריות הפתיל והשעווה שנותרו לו. ואז אנחנו מתנתקים.
אבל בפעמים נדירות, תחושת הבטן מתגברת. כמו שולחת אדוות אל עבר הגפיים. אל הזרועות, קוראת להן לפעולה, והן בתורן מתרצות ומתחילות לנוע על שיפולי הגוף שלך. ואז התחושה מקרינה אל הרגליים, שהופכות קפוצות בשעה שאני ניצב מולך.
כאשר אני מקשיב לאינטואיציה ומאפשר לעצמי לשלוט דרכה, הדברים קורים בצורה אינסטינקטיבית. הלשונות המתערבבות שלנו, הידיים שלי שעוטפות אותך. וזה כל הרעיון, הרי בסופו של דבר השליטה היא יצר, ורק דרך יצרים שמתחברים זה לזה בצורה אידאלית, ניתן לשלוט באמת.
תפיסת הזמן נעלמת. אני פוקח את העיניים כשאנחנו עדיין מחוברים. ואני מגלה אותך, כאילו התבוננתי מהצד בך, מנשקת גבר אחר. ואת מרגישה במבט הסקרן שלי עלייך, הרי גם האינטואיציה שלך בפעולה, ואת קשובה לה.
אמנם ראית אותי כבר בעבר, אבל כעת, דרך המבט שלי בך, את פוקחת את העיניים ובשבריר שניה את רואה אותי לראשונה מהמקום בו את רוצה וצריכה להיות איתי - מלמטה.
חושייך החדים מתקהים דרך המבט שלי, את משחררת, משתחררת, הגוף שלך רפוי, את מלאה בביטחון, מחייכת מעט, עוצמת שוב את העיניים, מתמסרת, ומוסרת לי אותך.