כדאי לקרוא קודם את הפרק הראשון: פרק ראשון: אורגזמה של מלים
"תכף נתחיל," אמרתי לאשתי. זה הסשן המשותף השני שלנו. "ואת, ילדונת, תהיי בשקט." ביקשתי מהילדה, מביט בה מחויך. היא כבר היתה שכובה עירומה על מיטתנו בתנוחת דוגי קלאסית. "טוב אבא, תודה אבא."
"מה השטויות האלה, תגיד לי?" אשתי עיקמה פרצוף. "בשבוע שעבר היית האדון שלה, עכשיו אתה אבא שלה? מה יהיה?" עקצה כפי שרק היא יודעת.
"יש סיבה מדוע ביקשתי ממנה להיות היום הילדה המתוקה שלי." החיוך נמחק מפני בעודי מתבונן בה במבט חמור, כמו אב שתפס את ביתו "על חם" במעשה שלא ייעשה. הילדה השפילה מבטה וניסתה ללא הצלחה להחביא דמעה שקופה בזווית עינה. היא קברה את פניה בשמיכת הפוך הנעימה והתחבאה.
"אחרי הסשן הקודם שלנו," המשכתי, "הילדה הביעה חשש לקיים סשן נוסף. היא טענה בפני שאת סדיסטית, ואף ציינה שהיא מפחדת ממך." הפניתי באחת את מבטי בחזרה לאשתי בעודי מתיישב ליד הילדה, חופן את שיערה הפזור בידי וקופץ אותה לאגרוף. עיניה של אשתי נדלקו למשמע פרט המידע החדש שהרגע הונח בפניה. הרגשתי את הסערה המתחילה להתחולל בתוכה, כשהבינה שהילדה מפחדת ממנה.
"דבריה של הילדה הכעיסו אותי מאוד. נכון, ילדונת?" שאלתי את הילדה מבלי לצפות לתשובה. היא התבוננה בי במבט של עגל מבעד לכאב הקבוע הנובע ממתיחת שיערה. "עכשיו תסבירי לנו, ילדונת, מה הסיבה שכעסתי עלייך." ביקשתי, מרפה את אחיזתי, מתקרב אט אט אל הילדה, מסדר את שיערה הפזור ומנקה את פניה בזמן שאני מרים מעט את ראשה ומניח אותו על ירכי תוך ליטופים עדינים.
"כן אבא..." הילדה ניסתה לאסוף את עצמה, "אתה כעסת, אתה כעסת בצדק. אני פקפקתי בך. שאתה לא תשמור עלי. סליחה אבא, סליחה. אתה תסלח לי?" תחושת אשמה איומה ליוותה את הילדה המסכנה, והגיע הזמן לשחרר אותה. "כן ילדונת אהובה שלי, אני סולח לך." הילדה פרצה בבכי בשעה שהמשכתי ללטף אותה, בוחן כעת שוב את אשתי, שנראית מחויכת ומרוצה מכל המתרחש לנגד עיניה.
הסיבה לשמחתה של אשתי היא לא הבעת האהבה ההדדית והפורקן הרגשי שהתרחש זה עתה מולה. אשתי היא אישה חדה, חכמה וחריפה. היא מכירה אותי היטב ויודעת טוב מאוד שאני לא אסתפק בהתנצלותה של הילדה, תהא כנה ומרגשת ככל שתהיה. אשתי יודעת שאני אעניש אותה. ומעל הכל, אשתי יודעת מהו העונש.
"אבל ההתנצלות שלך לא אומרת שהפקפוק שלך יכול לעבור לסדר היום, ילדה יפה שלי." הוספתי. יבבותיה חדלו. היא משכה משיכה אחת באפה והתבוננה בי במבט תם. זזתי מעט והנחתי את ראשה בחזרה על המיטה, בעדינות מוגזמת כמעט, כאילו היתה תינוקת שזה עתה נרדמה.
התרחקתי. נעמדתי למרגלות המיטה ושילבתי את ידי. נעצתי בילדה את עיני, שכבר לא התבוננו בה באותו רוך. מבטי התחלף במבט תוכחה. מבט חמור סבר שהעביר לה מסר חד משמעי - לעולם אל תפקפקי בכך שאני אשמור עלייך.
תוך מצמוץ עיניים בודד הפניתי כעת את מבטי בחזרה לאשתי, שכבר כמעט ולא החזיקה את עצמה מציפייה לעומד לבוא.
"תתחילי, יקירתי." ביקשתי בקור רוח. "תדגימי לי על הילדה את כל מה שלמדת."
אין לתאר את הסיפוק שחשתי ממבטה המזוגג של הילדה בי, כאילו אמרה לי דרך עיניה תודה, משלימה עם העונש שלה וערוכה לקבל את כל העתיד לבוא. ומנגד, את הווייתה היוקדת, הלוהטת, והמרוגשת של אשתי, עת הניפה את השוט בדיוק כפי שלימדתי אותה, והנחיתה אותו בתנועה חדה ושופעת ביטחון, על עכוזה החשוף של הילדה. היה נדמה שההצלפה הזו העבירה גלים של רטט דרך כל גופה, כמו חלוק נחל הנזרק אל מעיין ושולח אדוות של מים אל כל קצותיו.
דממה טעונה במתיחות שררה בחדר לאחר ההצלפה המדויקת והאכזרית שאשתי הצליפה בילדה... אך מה שהתרחש שם בדקות שלאחר מכן, אפילו אני לא הייתי מצליח לנבא.
המשך יבוא...
