"לא מתוקה שלי," ביקשתי ברכות, "כשאת מניפה את השוט, התנועה העיקרית צריכה להגיע מהמותן. בכך את משיגה שתי מטרות. קודם כל, העוצמה של ההצלפה הרבה יותר חזקה. ושנית, אך לא פחות חשוב, את מבזבזת כך פחות אנרגיה. הנה, תראי."
לקחתי ממנה לרגע את השוט בשעה שאני מתבונן בה בעיניים אוהבות, כמו מתעלם לחלוטין מהתחת המונף של הזונה, שהגישה אותו לאשתי לצורך סשן לימודי ההצלפות שהתבקשתי לקיים.
צרחה דקה וחדה ליוותה את אבחת השוט הקולחת, שלא השאירה ספק בדבר העתיד לבוא. החוד שלו חתך את האוויר ומצא את מקומו על נקודה מדויקת וריקה על ישבנה המונף של הזונה. "תודה אדוני," שמעתי מבעד לדמעות וחייכתי אליה חצי חיוך.
"הבחנת בהבדל מתוקה שלי?" פניתי שוב לאשתי. "שמעתי בבירור לפי הצרחה שלה שההצלפה הזו היתה בדרגה שמונה, ובכלל לא התאמצתי. נכון, זונה מהממת שלי?" שאלתי, כביכול באופן רטורי, בזמן שנגעתי עם האצבע המורה על הנקודה שעליה הצלפתי, שבינתיים החליפה צבע לאדום-ורדרד. "נכון אדוני," ענתה הזונה, תוך השתנקות ונשימות כבדות.
"תודה, תן לי בבקשה לנסות שוב." דרשה אשתי.
את השולטת שבה זיהיתי עוד מזמן. אבל המבט הסדיסטי, הבוהק וחסר המעצורים, שנצנץ כרגע בעיניה, היה חדש לי לחלוטין. זה משהו שאני עוד עתיד לעבד ולנתח רבות. מבעד לשכבות של בד ודרך האוויר הסמיך ועתיר המתח שמילא את החדר, הרחתי ללא עוררין את הרטיבות המתגברת בין רגליה של אשתי היקרה, למשמע צווחותיה של הזונה ולמראה הסימנים האדומים, המצטברים אט אט על פלחיה.
"רגע," עצרתי אותה, מרחיק את השוט ממנה ומסמן לה בשפת הגוף שלי להאט את קצב סוסיה הדוהרים, "הזונה צריכה מנוחה."
"תודה אדוני," הזונה יבבה. מבטינו ננעלו בחטף בעודי עומד לפניה ומתבונן על גופה החשוף. אשתי עוד לא ידעה בשלב זה כמה סף הכאב של הזונה גבוה. הגוף שלה לא באמת היה זקוק למנוחה. ההצלפה שהדגמתי זה עתה לא באמת היתה בדרגה שמונה. גם אני וגם הזונה, שנינו ידענו זאת היטב.
אז למה בכל זאת עצרתי ודרשתי הפסקה בשמה? זה פשוט - הלב שלה היה צריך לשמוע אותי אומר את המלים הללו. ובאותו הרגע שהזונה שמעה אותי אומר שהיא צריכה מנוחה, הכאב הפיזי הפועם באחוריה כמו התפורר ונשר ממנה, ובו בזמן תחושת חום ייחודית, פנטסטית, עטפה את גופה ואת נפשה, ומילאה אותה באהבה הטהורה שלי, שהעברתי לה בערוץ הישיר והבלתי נראה המתקיים בינינו.
תוך שימוש בשלוש מלים בלבד, הרמתי את הזונה מהמקום השפל שהיא היתה שרויה בו, והנפתי אותה למעלה אל הספייס שלה.
"שימי לב, מתוקה שלי," פניתי שוב לאשתי לאחר שתיקה של כמה שניות, הפכתי את השוט וכיוונתי את קצהו הקשיח אל בין רגליה של הזונה. בארבע תנועות מעגליות, קצרות ועדינות, הזונה הגיעה לאורגזמה, רוטטת ונאנחת חרישית, נשימותיה הקצרות כמו צועדות בקצב לפניה, מצמידה את רגליה ומיישרת אותן בעודה שכובה על הבטן על המיטה בביתנו, פרצופה תחוב עמוק בתוך הכרית שעליה אני עצמי שם את הראש כל לילה.
אשתי הביטה בי במבט חמור המזכיר את פרצופו הזעוף של ילד לאחר שנלקח ממנו צעצוע מאוד חשוב. "היא גמרה מהכאב", עקצה.
"לא יקירתי", עניתי. "היא גמרה מהמלים."
המשך יבוא...
