"אילו פרחים יפים קנית!" החמיאה לי גברת בגיל השלישי, בשעה שעמדה בסמוך למוכרת. "זה עבור אשתך?" היא המשיכה בחיטוטיה.
"כן, הפרחים הללו עבור אשתי", עניתי לה, חיוך מוסווה בזווית הפה שלי.
"נו, חבל שלא כל הגברים כמוך", היא החמיאה שוב והמשיכה לענייניה, אבל אני לא סיימתי איתה.
"הפרחים האלה אמנם עבור אשתי, אבל חכי שתראי את הפרחים שאני קונה לחברה שלי, גברת!" קראתי לכיוונה.
"מה אתה מדבר שטויות" היא מנפנפת בידה וצוחקת, אבל אני רואה בעיניים שלה שבתוך תוכה היא מבינה שאני אמיתי איתה.
"אני רציני, גברת. יש לי חברה. אבל הכל בסדר, אשתי יודעת, והאמת שגם לה יש חבר, וגם הוא קונה לה פרחים מפעם לפעם. אנחנו בזוגיות פתוחה. את מכירה זוגיות פתוחה?"
זה כבר היה טו מאץ' בשבילה כנראה, אז היא סיננה משהו ביידיש שלא הצלחתי להבין והמשיכה לדרכה. לא נותר לי אלא לשלם על הפרחים. אז פניתי למוכרת, שהיתה עדה לשיחה שהתנהלה זה כעת, והגשתי לה את כרטיס האשראי שלי.
"בעיני זה דווקא יפה מה שאתם עושים", היא פתחה בשיחה. "אם אתה רוצה לאהוב, תאהב. ללב יש אינסוף אהבה לתת, אתה לא חושב?"
"מלים כדורבנות יקירתי, בדיוק מסוג הדברים שיעוררו בי את הרצון לקנות פרחים גם לך".
היא חייכה והסמיקה, ולאחר שיחה קצרה, נתנה לי את מספר הטלפון שלה לבקשתי.
חזרתי הביתה, נתתי לאשתי את הפרחים, אמרתי לה שאני אוהב אותה. התחבקנו. ואז סיפרתי את השתלשלות האירועים, ושאולי אצא יותר מאוחר עם מוכרת הפרחים החמודה.
"איזה יופי!" אשתי התלהבה. "אני מקווה שיהיה לכם ממש כיף!"
רגע בחייהם של זוג במערכת יחסים פוליאמורית.