כבר בגיל שש היו לי מחשבות על שליטה. מן הסתם לא ידעתי לקרוא להן ככה, וגם לא את סיבת קיומן, אבל אני זוכר אותן היטב. מחשבות סדיסטיות שהשתיקה יפה להן אפילו במקום כזה.
אני זוכר איך הייתי שוכב במיטה וחושב על לפגוע ולהתעלל. המחשבות הללו הסבו לי תחושה ייחודית, ששנים אחר כך זיהיתי אותה כאורגזמה מנטלית ורגשית.
חשוב לי להדגיש: אני לא הייתי ילד שמתעלל ופוגע באחרים. מעולם לא התנהגתי את אותן מחשבות שהיו לי, ומצד שני, כילד, גם לא הייתי שיפוטי כלפי עצמי לנוכח קיומן, שלעתים זיעזע אותי.
בשלב מאוחר יותר של החיים, לקראת גיל בר המצווה, המחשבות קיבלו נופך עשיר ומורכב יותר. אם עד אז הסדיזם שבמחשבות היה רק פיזי, אז כעת הוא קיבל מימד רגשי, שהתבטא בצורה של מחשבות על השפלה והחפצה. ועם התעמקות המחשבות הללו, העמיקה גם התחושה האורגזמית שממנה ניזונתי כמעט כל לילה.
באותה תקופה התעוררו גם מחשבות מקבילות, מזוכיסטיות, וההנאה האורגזמית שהפקתי מהן היתה בעלת איכויות דומות לקודמה.
זה אולי קצת מפתיע שלמרות המחשבות המיניות הגועשות בי מגיל צעיר כל כך, האוננות דווקא הגיעה יחסית מאוחר - בסביבות גיל 16. אבל מהרגע שהתחלתי לאונן, עשיתי זאת באופן אקסקלוסיבי תוך דימיון של אותן מחשבות. רק כך יכולתי לגמור.
באותה תקופת נעורים גם הבנתי, בדרכים כאלו ואחרות, ומבלי לחשוף את הסוד שלי, שאני שונה. המיניות שלי שונה. ולא רק שונה, אלא בעיקר דפוקה. משהו שיש להסתיר ולא לדבר עליו עם אף אחד, לעולם. רק שאבא לא יגלה. והחברים. וכל הסביבה שלי. אלו היו הנסיבות בהן גדלתי.
כך יצא, שאת שנות בגרותי ביליתי ללא שיח פתוח וכנה על המיניות שלי. לא עם עצמי, ובטח שלא עם בנות זוג. בשלב כלשהו של חיי הבוגרים כמעט ושכחתי את הכל. את מה שמפעיל אותי. את המחשבות של הילד שבי.
ואז, לפני ארבע שנים, קרה משהו שגרם לי לייצר דיאלוג פנימי עם האדם שאני באמת. נכנסתי לתהליך, בהתחלה לבד, ואחר כך עם אנשים שאני אוהב. מסע של גילוי עצמי דרכו נזכרתי ולמדתי לקבל אותי כפי שאני. להיות בקשר ישיר יותר עם החלקים הללו של האישיות שלי.
גיליתי סוף סוף את צורתו האמיתית של הבדס"ם שבי. אבל לא רק מהמקום של הילד. אלא גם מהמקום של הגבר והאבא. ובעיקר ממקום בוגר, רגיש, שמחפש את העומק, האמת והמקור - לא רק בתוכי, אלא גם בתוך מי שמולי ואיתי.
ולבסוף, לקחתי את כל הפנטזיות שלי וזרעתי תחתיהן תשתית של חיבור, אכפתיות, קרבה ואהבה. זה הבדס"ם שלי.
