דרך מוכרת בעיניים חדשות

איך הייתי רוצה שזה יהיה זין, שמחליק עמוק פנימה עד לנקודה הזאת בדיוק, וקצת מעבר... ובכל פעם קצת מעבר עד לקצה גבול היכולת הפעם... ובפעם הבאה קצת יותר.

אבל לא, לצערי זה לא זין.

החיים עצמם.

החיים שלי, טוב כבר חפרתי  - בא לי להשתעל ממש חזק כדי שהם יצאו לי מהגרון וזה ישתחרר. אעבוד על זה.

גם החיים שלה נתקעו לי בגרון, חשבתי איך אני מסתכלת לה בעיניים כשהיא עוד רגע תרים את המבט שלה מהריצפה ותחפש אצלי את הכוח והתמיכה. היא הרגע שיתפה שהיא חוותה התעללות, אלימות, גורשה מביתה, נגררה בחזרה ולא בקטע בדסמי. מאיפה אני מוצאת עכשיו, ברגעים הבודדים האלה עד שהבמט שלה יחפש את שלי, את מה שהיא צריכה?

אז נזכרתי בשיעול הזה שאני מחפשת שישחרר לי את המחנק בגרון מהחיים שלי.. וניסיתי לחשוב מה הייתי רוצה לראות בעיניים של מי שמולי - מקום. זה מה שהייתי רוצה. מקום להיות. מרחב להיות. בלי לפעול. רק להיות. גם בלי הצורך להשתעל את זה החוצה ולהוציא את זה. רק להיות. אז שחררתי את כל ה"צריך" "כדאי" וה"חשוב לדעת ש..". פשוט נתתי לה להיות. והיינו יחד. וזה היה מדהים. ופתאום גם הגרון שלי השתחרר קצת. ובכיתי. היא שאלה על הדמעות - אמרתי חצי אמת. לא חשפתי שהדמעות מימין הן על המחנק שלי. סיפרתי רק על הדמעות משמאל, שהן על המחנק שלה. ואז גם היא בכתה. שיחררה. הצליחה להוציא את הכל. והייתי שם איתה. עבורה. כמו שאני יודעת להיות. כמו שאני אוהבת להיות. ומה שיצא ממנה, היה מטלטל כל כך. והרשתי לעצמי להדהד לה את הטלטול הזה. לתת לה להרגיש את העצמה של הטלטול, את העצמה שלה. להעצים אותה שהיא חווה את הטירוף הזה והיא יודעת עמוק בתוכה שיש בה את הכוחות. יצאנו יחד מהבית. היא אולי תחזור. אבל היום היא מצאה את הכוח שלה לקום וללכת. 

הלוואי וזה היה זין שנתקע לי בגרון...