"כשאני קורא את ההודעות בקבוצת ווצאפ, אני ישר יודע שאת כתבת אותן. אני שומע את הקול שלך בטקסט"
מעניין אם היה מזהה את ה"קול" שלי אם היה קורא את הבלוג.
האם אני אמיצה מספיק לכתוב לו את מה שאני חוששת להגיד.
האם הקול שלי, שבתוך הראש שלו, יצליח להגיד את מה שהקול שלי, שנמצא אצלי, לא מצליח?
הרגישות של הקליטה שלו, כל כך מעודנת ומדוייקת.
הרדר שלו, כל כך מכוייל ומכוון אלי שזה מפחיד אותי.
בעיקר בגלל שהוא מפחד - ולא יודע מה לעשות עם מה שהוא מרגיש.
לא יודע מה לעשות עם מה שהוא מזהה אצלי.
אני כל כך צריכה את מה שהוא עושה בטבעיות - הוא פשוט קולט אותי.
אני כל כך צריכה את מה שהוא לא יודע לעשות - הוא לא מחזיק אותי.
אז אני נופלת.
כל פעם מחדש נופלת לאשליה שהוא מי שהוא לא.
האשליה שהוא מי שאני רוצה שיהיה, אך מתאכזבת ונפגעת שהוא לא מקיים את הפנטזיה.
נפגעת ולא רוצה אותו בפנטזיה שלי.
אני נמשכת חזרה
מתמכרת לנבירה הזו בפצע הפתוח
לחיטוט קרוב לעצב החשוף
זה נותן סיפוק רגעי ואחריו מגיע התשלום
אחריו מגיעה הצלקת.
אתה לא כאן - אז לא אדע אם גם כאן תשמע את הקול שלי