אמרת שהפגישה הראשונה שלנו, תכלול שתי פגישות. ידענו שיש לנו פרק זמן מוגבל של 3 שעות. הסברת שהפגישה הראשונה תהיה פגישת היכרות. מיד לאחריה, תתחיל הפגישה השניה שלנו. בסיום הפגישה הראשונה כל אחד יחליט האם הוא מעוניין להישאר. הפגישה השניה תתחיל כשאני עירומה, לחלוטין, שלך לשירותך.
נתת לי 5 ימים לחשוב, ולקבל החלטה, כמה זמן תימשך הפגישה הראשונה שלנו. כמה זמן אני צריכה כדי להרגיש בנוח לעמוד מולך עירומה וחשופה. באופן אינסטינקטיבי היה לי ברור שאני לא צריכה יותר מפרק הזמן שיקח לי להתמקד במבט שלך, להרגיש את החיבור והעוצמה שלו, כדי לעבור לפגישה השניה.
בפועל, לא ידעתי כמה זמן אני צריכה כדי להתפשט מולך ולהתמסר אליך. מעולם לא תחמתי את ההסתגלות בזמן. כשהעברת אלי את קבלת ההחלטה, פתאום למספר הדקות היה משקל כבד. אני רוצה שיהיה לי מספיק זמן להפשיר. מצד שני, אני לא רוצה "לבזבז" זמן יקר כשהוא קצוב. חששתי לקבל החלטה נלהבת מידי, פרק זמן קצר מידי, ואז לגלות מולך שהייתי צריכה פרק זמן ארוך יותר.
התעוררה בי דילמה קשה. יש לנו 3 שעות, פרק זמן קצר לכשעצמו. ועוד קיבלתי עונש קיצור של 5 דקות על התנהגות לא נאותה - נותרו שעתיים ו-55 דקות. כמה זמן להקדיש לשיחה היכרות? לא הקלת עלי את ההחלטה. הדגשת כל הזמן שהפגישה הראשונה תהיה ללא מגע, בלבוש מלא, ישובים במרחק. ביצעת טיזינג מחשבתי שגרם לי לשנות את ההחלטה כל כך הרבה פעמים.
עצם העובדה שיש דד-ליין, הופכת את הנקודה לכל כך חדה, הופכת את הסיטואציה לדיכוטומית. ממש חותכת את הפגישה. תחושת השליטה שיש לי בידיים, גרמה לי להטיל ספק בכל החלטה ופרק הזמן השתנה כל הזמן. עד שהגיע מועד קבלת ההחלטה הקצבתי 35 דקות לפגישה הראשונה.
כשנפגשנו, העיניים שלנו התמגנטו, והחיבור נוצר. עלינו יחד במעלית. התחלת לשחק עם המוח שלי "חבל שאנחנו בפגישה הראשונה, ואי אפשר להתקרב". ידעתי בדיוק מה עבר לך בראש, כי זה בדיוק מה שעבר לי בראש. עמוק בפנים הרגשתי שגם אם הייתי מחליטה על 5 דקות, זה היה מספיק בדיוק כדי להיכנס לחדר, להתפשט ולרדת על הברכיים מולך וזה היה מושלם.
נכנסנו לחדר. הפעלת את הטיימר והפגישה החלה. ראיתי בעיניים שלך שזה לא הולך להיות קל. שיש לך תכניות להפוך את 35 הדקות האלה לפרק הזמן הסקסי ביותר בחיי. ראיתי בחיוך שלך שיש לך תכניות להטריף אותי וידעתי שזה יהיה טיזינג איכותי.
עצרתי אותך. רציתי את הזמן שלי. היית ג'נטלמן מושלם. שינית את התכניות שלך, ונתת לי את הזמן. הקפדת על המרחק, והשתדלת שלא לשלוח מבטים מרמזים וגם את בחירת המילים שלך שמרת שתהיה קלילה ונעימה. השיחה זרמה, שתינו בריזר והרגשתי איך אני משתחררת ונרגעת.
ככל שעבר הזמן, הרגשתי בטוחה יותר לשחק איתך את המשחק. בכל פעם שהכנסת לתוך השיחה את סצנת סיום הפגישה הראשונה, את סימן השאלה סביב ההחלטה שלי, האם להישאר לפגישה השניה, הגבתי בסימן שאלה מבלי לחשוף האם כבר החלטתי ואם כן, מה ההחלטה.
ככל שעבר הזמן, הכנסת לשיחה נושאים יותר פיזיים, שאלות יותר חודרניות והרוגע החל להתחלף במתח לקראת סיום הפגישה.
ככל שעבר הזמן, התקרבת אלי יותר ויותר עד שהגעת למיקום מאוד קרוב שכבר הרגשת צורך לדבר על הקירבה הזאת.
בדקה ה30 ביקשת לבדוק מה קורה אם תתקרב ממש, אבל חשוב להקפיד על הכללים - "לא לגעת". התקרבת עם הפנים אלי, מריח אותי, מתקרב עם השפתיים לצוואר שלי ועולה לכיוון הפה, וכשנענתי לך בתנועה משלי, התרחקת וחייכת. לא איפשרת את המגע. הרגשתי שאתה מזמין אותי להתקרב אליך, הרגשתי את הגוף שלך מושך אותי כשאני מקרבת את השפתיים שלי לשלך ואתה מזהיר אותי שלא להפר את הכללים, ולגעת. חייכתי אליך בתסכול. משתוקקת לגעת, לנשק, להרגיש. מרוגשת כולי, דרוכה ונמסה בו זמנית.
מבלי לנתק קשר עין, התנפלת עלי והשענת אותי לאחור, מושך בשיערי לאחור בשתי ידיך, מרים את פני אליך, כשהפנים שלך צמודות לשלי. נזהר שלא ליצור מגע באף חלק אחר של גופינו. כשהשפתיים שלך כמעט נוגעות בשלי אתה שואל "את נשארת?" ידעתי שזו תהיה הבחירה האחרונה שאעשה, כי מעכשיו, אני נשארת, לתמיד, להיות שלך, בשבילך. התגובה היחידה שהייתה אפשרית, הייתה הנהון קל, ואתה שקעת לתוכי בנשיקה עמוקה, דורשת, חזקה וכואבת. נשיקה עם תשוקה שהתעצמה במשך כל הזמן שהכרנו, נפרדנו וחזרנו והתנקזה לרגע המגע העצמתי הזה.
אלה היו 34.5 הדקות הכי מחרמנות בחיי עד אותה נקודה.
סימנת שאתה קובע את הכללים, ואם אתה מחליט שנגמר הזמן, אז הוא הסתיים גם אם הטיימר עוד רץ.
הדברים קורים כי אתה בוחר, כי הזמן שלי הוא שלך, כי הגוף שלי הוא שלך. כי אני שלך.
