הוא מתישב מולי על ספסל הפיקניק בחניה של תחנת הדלק. האמת שיש עוד נסיעה ארוכה לפני, אבל ההפסקה דווקא טובה לי עכשיו. אני מקרבת את כוס התה שהוא הכין לי אל השפתיים ונושפת כדי לקרר את התה המהביל. אני שמה לב שהוא עוקב אחרי במבט שלו, ואני שואלת לפשר העניין. הוא משתף שהוא עובד כבר שתי משמרות רצופות כי העובד השני התקרר. כשהוא מספר על כך יש לו חיוך כזה יודע סוד. כאילו הוא יודע שהעובד השני הבריז כי הוא מזיין עכשיו במקום לבוא לעבודה, או משהו דומה. בכל מקרה, לא עוברים פה הרבה אנשים. אלה שכן, לא עוצרים מעבר לכמה דקות תדלוק. נעים לו שאני כאן מארחת לו חברה. נראה שההפסקה הזאת טובה גם עבורו.
השיחה זורמת באופן נעים, על אף הנושאים הלא שגרתיים שעולים במהלכה. לאורך הזמן אני מרגישה מעט עייפה, כאילו במקום להתעורר רמת האנרגיה הולכת ופוחתת. אני לוגמת שוב מהתה, אולי זה יעורר אותי. מרגישה איך הנוזל החם זולג מהפה שלי על הצוואר, כאילו שכחתי איך שותים. אני מרימה את עיניי אליו, או לפחות מנסה, רואה את החיוך הנעים שלו. כאילו הוא מבין מה קורה ומנסה לנחם אותי. אני מרגישה שהשרירים שלי כמו נמסים, כבר לא מצליחים להחזיק את היציבה שלי. אני לאט מניחה את הראש על השולחן כדי לא לקבל מכה. אני שומעת, רואה ומרגישה כל מה שסביבי וזה רק מבלבל אותי. הגוף לא מגיב.
מה קורה לי?
אני שומעת אותו מדבר, בהתחלה מתקשה להתרכז בתוכן, רק שומעת את הקול שלו. אני מנסה לסמן לו שאני לא מצליחה להזיז את הגוף. הצלילים שיוצאים מהגרון שלי לא נשמעים כמו מה שרציתי לומר. הם לא נשמעים כמו מילים כלל. אני קולטת את המילים שלו, אולי מנסה להרגיע אותי. הוא נשמע מרוצה, נפעם.
"כל כך הרבה חן, את ממש דוגמה ומופת. התגובה שלך לא כמו בפעמים הקודמות. נהדרת"
