אני לא יודעת כמה זמן אני כאן. זה מרגיש כאילו כמה ימים אבל אני לא באמת יודעת. כיסוי העיניים נפל ועכשיו אני מצליחה לראות סביבי. זה נראה כמו מרתף, יש פה מדרגות וקצת גרוטאות. החלון מכוסה בחלקו ואני רואה שיש אור בחוץ. לא בטוחה איזה חלק של היום עכשיו. הידיים שלי אזוקות לצינור והאצבעות שלי פצועות. יש שתי צפרניים שנפלו כשניסיתי לגרד את הדלת לפני שאזק אותי. לפני שנגמר לי הכח ואיבדתי את ההכרה. יש לי שיפשופים בכל הגוף, וכנראה המכה בראש הייתה רצינית כי יש לי דם יבש מאחורה. אני מצליחה להניע את הגוף בטווח קצת יותר גדול אבל הכאבים משתקים בסופו של דבר.
אני לא יודעת מה יותר משתק הזכרונות או הכאבים. החלק הכי מצמרר זה החיוך שלו. הוא מחייך בכזאת שלווה שזה נראה כאילו הוא דואג לי. הדמעות מתחילות שוב לזלוג, אני לא בטוחה שיש עוד מאיפה. אני מרגישה מיובשת. אבל החרדה שוב עולה, לא להיכנס להיסטריה, לא להיכנס להיסטריה. זה עולה ומגביל את הנשימה ממשיך לעלות וחונק בגרון. מה יקרה לי?
אני שומעת קולות מכיוון הדלת, זה נשמע כמו דיבורים. אני מנסה לצעוק אבל הקול לא יוצא. הגרון שורף כל כך. לא מצליחה להשמיע צליל. אני מנערת את הידיים שהאזיקים ישמיעו רעש על הצינור. משתוללת. שמישהו יבוא כבר! שמישהו יבוא כבר!
