(במסגרת שיחה שניהלתי עם יבואן קפה, הוא החל במונולוג תבונתי....האזנתי וזה התקציר)
כולנו רצים וטורחים ומתאמצים ומשפרים ונופלים וממהרים לקום... ושוב רצים...
וכל זה למה?
כדי להגיע ל'מצב טוב'?
'שביעות רצון'?
מצב שבו 'אנו כבר מסודרים בחיים'?
שלוות נפש?
אל המנוחה ואל הנחלה....איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו...:)
אז, זהו שלא!
אנשים חסרי בעיות ומשברים אינם חיים.
הדרך לחיות הינה להתקל ולאתר מיכשולים ותקלות, להתמודד ולפתור ולהמשיך לבעיה הבאה...
הזהירים - יקדישו את מירצם, בעיקר לפעולות מנע, לקראת פרוץ הבעיה הבאה.
הרוב הדומם- יספוג את הבעיה וינסה להתמודד ולפתור (ולעיתים בעיכוב קל)
העצלנים והבעייתיים ביננו - לא יעשו כלום... והבעיה לא תעלם אלא תצמח למימדים
לא פרופורציונלים.
נראה לי שזה תופס לכל: עבודה, יחסים, משק בית וכו...
לא נוהג לצפות בתוכניות ריאליטי בכלל וב'השרדות' בפרט. אבל, בכדי להמנע מ'חור בהשכלה', צפיתי בפרק אחד מהעונה הראשונה.
אחת הקבוצות (לאחר תקופת רעב ), זוכה כפרס בצינצנת דבש.
הם מאושרים.
ואז אחת מהקבוצה, אומרת לעמיתה 'אתה, יש לך אצבעות יותר עבות...אל תכניס את כל האצבע פנימה...'
מבינים? מבחינתם, הם זכו לשווה ערך 'מליון דולר' ברחוב...
הכל יחסי:)
הערך המוסף, המייחד והחשוב לתפיסתי, הינה האהבה.
מופע הקולנוע של רוקי, היה מחזה (ולאחריו סרט) שהקדים את זמנו ואף שבתחילה
נתקל באדישות, הפך בשלב כלשהו לפולחן ולאמירה שהתחברה לי לנשמה.
ריצ'ארד אובראיין (ריפרף בסרט), הינו היוצר וההוגה של התופעה המשעשעת.
ממש במקרה, יצא לי להיות בלונדון (לפני שנים לא מעטות), ולצפות בהופעה הבימתית
של הצוות המקורי (כולל אובראיין) בשנה ה -17 והאחרונה לפני ירידתו מהבמה.
