חזרתי עכשיו, אחרי חצות, מים שהתחיל בשש בבוקר.... לא שיגרתי אבל לעיתים
זה קורה ואני מגזים בשעות העבודה...
אז, עייף מחד, ואנדרנלין בוער, מאידך.
אכתוב קצת כחלק מפורקן נחוץ.
המון צמתים, שעל חלקם כתבתי, ואשר דורשים החלטה, כנראה
הבריחו אותי לעבודה.
לוקח פרוייקטים מסובכים ומייגעים...כנראה בכדי שלא לחשוב:)
מודע למחיר.
גם סובבי המקורבים, מרגישים נטושים, אבל יודע שמי שמכיר ואוהב אותי, יבין.
פתאום, חשבתי על זה (עם או בלי קשר למזל תאומים), שמה שמניע אותי ותמיד
הניע גם בעבר, הינו רעב.
רעב מוחי.
רעב נפשי.
רעב גופני.
לכאורה, לא חסר לי כלום...אז, למה הרעב לא עוזב אותי?
להגנתו של הרעב, יודע שהגעתי להבנות והתפתחתי בזכותו.
אבל תמיד הוא מתחדש, באותו כיוון או בכיוונים חדשים.
בא לי להרגיש, אפילו לתקופה קצרה, שובע.
לא לרצות, לא לחפש...לא לחשוב.
רק לחיות.
ואפרופו רעב והתחום שלנו...
בשנים האחרונות, התחלתי לישם ולחוות בדס'מ.
לפני כן, נורא רציתי אבל כנראה משהו עצר בעדי. כנראה פחדים .
הייתי מפנטז הרבה על הנושא, ובשלב כלשהו, התחלתי לכתוב
ולהיות פעיל בפורום, באתר אחר השייך לתחום
לפני כמה ימים,דיפדפתי בארכיון, בדברים שכתבתי, וחייכתי
כשקראתי את הפוסט הבא:
כותרת: עברתי סופשבוע נורא!!!
שישי:
יצאתי מהבית. מוכרת המיצים הטבעיים, הממוקמת תחת ביתי, לא
סטרה לי שתי סטירות (שארגיש שהגיע סופשבוע..)
המשכתי בדרכי. כשעברתי ליד חנות הפיצוחים, המוכרת לא ירקה
עלי ותפסה בחזקה את אשכי... (מה יש לה? כבר לא אוהבת אותי?)
במרחק לא רב מהבית ישנה גינה ציבורית. נשכבתי לי על הדשא.
שתי נשים מצחקקות עברו לידי. אף אחת מהם לא טרחה לדרוך עלי
או לקפץ על גופי הבוער....
נכנסתי למונית. 'לאן' שאלה הנהגת בנימוס אדיש... היא לא נתנה
לי מכות רצח ולא זרקה אותי מהמונית תוך כדי נסיעה...
האמנם אפסה כל תקווה מהעולם? :cry:
את הקטע הבא, שמעתי הרבה בילדות.
גיליתי גירסה יפה ומשעשעת שלו לא מזמן.
מלחמת כוחות משעשעת בין הכנר לקלידן המוכשר, שמפתיע בכל
פעם מחדש...פשוט צופה שוב ושוב ונהנה:)
מונטי של צ'ארדאש:
