אם לניו יורק ולרומא הייתה בת, היו קוראים לה מילאן. הייתי בכנס בעיר והתקשרתי אליך, ואת ענית ואמרת שהופתעת כששלחתי לך מייל. דיברנו על דברים משעממים. עבודה, משפחה, חברים משותפים. כשנפגשנו בבר ליד המלון, עוד בימים בהם היו ברים פתוחים וטיסות, זה היה כאילו לא עברו חמש שנים. צימחת כמה קמטים מסביב לעיניים שהחיוך הכובש שלך רק הדגיש ומילא בחן. שתינו את הקוקטיילים שלנו, אבל ידענו כבר איך הערב הזה יסתיים עוד לפני שהתחיל. הזדיינו כמו שפנים כל הלילה, בכל תנוחה שיכולנו למצוא במלון הקטן שלי, והזכרת לי שאני יודע לגמור יותר מפעם אחת ברצף. מילאנו את החדר בצחנת מיצים וריחות גוף. ודאי היו צריכים לשרוף את הסדינים למחרת. סטרתי לך ואת ביקשת עוד, מנסה להשביע רעב של שנים שהוא לא מילא ולהכין את עצמך לשנים השחונות שבפתח. בבוקר, כשחיכיתי למונית לשדה התעופה, עוד מצצת לי על הברכיים כשהפלאג נעוץ עמוק בישבנך. ידי פרעה את שערך בחיבה, ולפרקים סטרתי לך, אבל לא היה בסטירות שלי עוד כוח או ניסיון להוכיח משהו. את רק הבטת בי בעיניים מתחננות, מנסה לצרוב את הכאב עמוק בזיכרונך, כדי שיהיה לך משהו להאחז בו אחרי שאלך.