אילוף מוצלח מסתמך על שלושה אמצעים. הראשון הוא טקסיות, קרי, סט של מעשים שמבוצעים באותה הצורה בכל פעם, ומאותתים לאדם על תחילת האקט. השני הוא עקביות: קביעת זמן ומקום ברורים בהם האקט צריך להתבצע, גם כאשר עייפים, כועסים או עסוקים בדבר אחר לחלוטין. השלישי הוא יצירת מנגנון של גמול עם ביצוע מוצלח, או עונש על כישלון. הגמול או העונש צריכים להיות מידיים ובסמיכות לביצוע האקט. היכולת של המוח שלנו לשייך את הגמול או העונש לביצוע או אי-ביצוע תלויה מאד בפרק הזמן שעובר. זאת הסיבה שתמונות של ריאות מושחרות לא גורמות לשינוי גישה אצל מעשנים - עונשים שמגיעים רק אחרי 20 שנה חסרי תועלת לחלוטין. לאילוף יש תפקיד משמעותי בתיחזוק קשר בדסמי, והוא יכול להוות נקודת עוגן משמעותית שמחזקת את תפקידי בני הזוג גם כשהחיים שוחקים אותם.
עבורנו, במשך שלוש שנים, שגרת הלילה הייתה מסתיימת איתה כשהיא שרועה על ברכי, בעירום חלקי מהמותניים ומטה. קולה הערב היה סופר עד עשרים בעודי מנחית את המכות על ישבנה. היא תמיד ספרה על עשרים, לא יותר ולא פחות. כשחזרנו מארוחת שישי ארוכה, כשהיא קיבלה קידום בעבודה, כשיצאנו ביחד לשטח לישון ולצפות בכוכבים, כשסיימנו לראות פרק בסדרה שאהבנו לפני השינה וניסינו לחזות מה יקרה בפרק הבא, כשהיא בדיוק סיימה לבשל לנו משהו לאכול בשבוע הקרוב. תמיד, ללא יוצא מן הכלל, הערב היה מסתיים באותה הצורה, בלחיצה ארוכה על כפתור האיתחול שלה. המעבר החד מהאישיות המבעבעת והמוחצנת שלה לשתיקה מוחלטת, ההתנשמות הכבדה, הנחיריים המורחבים - כאילו לכמה דקות עברנו יחד ליקום מקביל, בו לא אכפת לאף אחד מכלום, בו לזמן אין חשיבות, בו למחשבות אין תכלית. כשהייתי מסיים, לפעמים היינו שוכבים, לפעמים לא. בהתחלה היינו שוכבים כל הזמן, אבל עם השנים היו לא מעט לילות שלא. דווקא את הלילות האלה אני זוכר יותר, אולי בגלל הדיסוננס בין הכאב והכניעה לנשיקת הלילה הרכה בסוף.
כשבסוף נפרדנו, היד שלי הייתה מעקצצת במשך חודשים ארוכים בכל פעם שהתכוננתי לשינה. מעניין את מי משנינו אילפתי באמת.
