הדבר שאני מחבב במיוחד בזוגות הוא לעצב את הדינמיקה ביניהם. אני מעדיף לצעוד מעט לאחור ולנתב אותה, לעצב אותם כך שכשאעזוב הם יהיו שונים משהיו כשנפגשנו לראשונה. לרוב, אני מזהה את פוטנציאל השליטה דווקא באישה, אולי בגלל התהליך בו אני בוחר אותם; ומשם, זו מלאכה מרתקת בה אני מסתת את הצורה בה הם תופשים את דינמיקת הכוחות ביניהם. עמדת המוצא שלהם כנשלטים מאפשרת לי לייצר ולהאיץ תהליכים שאולי היו קורים מעצמם, אך בקצב יותר איטי. יש משהו מקסים וסדיסטי כאחד לראות אותם צועדים יחד, בהיסוס, ומייצרים אדוות ארוכות טווח שישפיעו על הזוגיות שלהם הרבה אחרי שכבר לא אהיה בתמונה: בפעם הראשונה בה אני מכריח אותה להסתכל עליו כשאני בתוכה; בפעם הראשונה בה היא לומדת כיצד להחדיר אליו אצבע, ואז שתיים; ואז, כשאני עומד וצופה בה בועלת אותו עם סטרפאון על המיטה הזוגית. שלהם. כשאני מכריח אותו לשלוח בקשה בהודעת טקסט קצרה בכל פעם שהוא מעוניין לשכב איתה, ולעתים מתעלם ממנו, רק כי אני יכול.
"תזכרי - הזין תמיד מנצח, בסוף," אני מלמד אותה. אין דבר בעומד בפני כלוב מניעה וזמן. אחרי מספיק זמן, ניתן לכופף גם הגבר העקשן ביותר. העיקרון הזה מיושם הלכה למעשה לקראת הסוף, כשאני מבהיר להם שהפעם הבאה בה ארשה לו לחדור לאשתו תהיה כשהזין שלי בתוכו. זה תמיד השלב הקשה ביותר עבור שניהם. טוב, בעצם בעיקר בשבילו. היא תמיד מאד תומכת ומבינה, אבל מזוית העין אני רואה בהתרגשות את ניצני הסדיזם שזה מעורר בה, את הצורה הקצת-משפילה בה היא מלטפת את ראשו כאילו בהבנה, מיד לפני שהיא פושטת את השמלה שלה וחושפת את עצמה בעירום מלא ואני לוקח אותה מולו. כן, הזין תמיד מנצח - אחרי שבוע, שבועיים, חודש. בסוף. הוא תמיד מגולח למשעי ומשומן כשאני מגיע, מבוהל ומרוגש כאחד. אני נותן לו כמה רגעים ליהנות מהתחושה החמימה של הנרתיק שלה, לפני שאני מורה לה לשלוח את ידיה לאחור ולפשק אותו למעני. כשאני מרגיש את השרירים הטבעתיים שלו נכנעים לגורלם אחרי שבועות של מאבק, אני מדמיין לעצמי כמעט בקנאה את היד שלה מלטפת ברכות אימהית את לחיו, בעוד הצליל המתוק של אנקות הכאב שלו גורמות לה להתכווץ ולסחוט את האיבר שבתוכה.
