גלריה

היא הייתה יושבת תמיד בשורה הראשונה, ועוקבת אחרי בשקיקה. האיפור המוקפד והשיער המסורק והאסוף, גם בשעות הבוקר המוקדמות, גרמו לי לעתים להרהר האם יש בכך איזושהי כוונה נסתרת. עם השנים, לומדים להפסיק לקרוא בין השורות - מאחורי המבטים המעריצים וההתחנפות של רוב הסטודנטיות מסתתרת לרוב איזושהי תחרותיות וצורך באישור. אבל היא הקפידה לבוא ולשאול שאלות גם כשהיה ברור שהיא הראשונה בכיתה, וכשהסמסטר הסתיים, היא הופיעה עם המבחן והתעקשה שנעבור על כל פרט קטן, והשיחה גלשה לתוכניות שלה לעתיד, ואמרתי לה שנכון לה עתיד מזהיר. היא האדימה. זה היה חמוד, איך שגימגמה וחיפשה את המלים וניסתה ליזום משהו, וכשסוף סוף אזרה את האומץ, הפנים שלה האדימו יותר מהשמלה הפרחונית שלבשה. 

יצאנו שבוע לאחר מכן, למסעדה יפנית על גג מלון. היא לבשה שמלה לבנה, ושיערה הבהיר היה אסוף בפקעת שגרמה לה להיראות מעט יותר גבוהה מ-160 הסנטימטרים שלה. דיברנו על סדרות טלוויזיה אהובות וחלומות, וסיפרתי לה על השנים בהן חייתי בברלין, ואז בסן פרנסיסקו. היא הנהנה וצחקה מהבדיחות הגרועות שלי בכל המקומות הנכונים, וכשחזרנו ברכב היא ביקשה לעלות לקפה. כשישבנו זה לצד זה על הספה, הסתכלתי עליה, נבוכה, מהוססת, אך גם אמיצה, מעשית. לא הייתי בטוח אם אני הטרף או הטורף. רכנתי ונשקתי לה בעדינות, והזיפים הלבנים שלי שרטו את עורה הרך והצעיר. כשהזדקפתי, היא לא נעה.

"אני מצטערת," אמרה בקול הקטן. 

"על מה?"

"אני ... יש לי חבר."

"חבר?"

"כן. אני ממש מצטערת. אני לא יודעת למה לא אמרתי לך את זה. רציתי לבלות איתך את הערב, אבל זה היה ממש נוראי מצידי. אני כל כך מצטערת."

נתתי בה מבט ארוך. "מה חשבת שיקרה הערב?"

"אני לא יודעת," אמרה בשקט. "אני ממש מצטערת. חשבתי שזה יהיה אחר. אני לא יודעת מה חשבתי."

"את נמשכת אלי?"

"כן. אני פשוט ... הוא כלכלן. הוא אמר שהוא רוצה שיום אחד נתחתן. הוא ממש אוהב אותי. פשוט רציתי לראות איך זה ... יהיה איתך. זה היה כל כך לא אחראי מצידי. אני לא יודעת מה חשבתי. אל תסתכל עלי עכשיו."

היא ישבה שם, יפה, פניה טמונים בידיה הדקיקות והעדינות, כאילו מבקשת מחילה. סקרתי אותה באריכות. עורה היה סמוק והיא התנשפה יותר כבד מהרגיל.

הנהנתי. "אני מבין."

היא הציצה כלפי מעלה. "באמת?"

"כן. הכל בסדר," ליטפתי את ראשה, והיא הביטה בי בעיניה העגולות והגדולות. "מאד נהניתי איתך הערב."

"אני ממש לא יודעת מה חשבתי."

"אני יודע."

ליטפתי אותה כך דקות ספורות, והיא לא עשתה כל מאמץ לקום או לזוז. הסתכלתי אל תוך עיניה, והיא הישירה מבט אל תוך שלי. ידי עברה מראשה אל לחיה השמאלית וליטפה גם אותה. אחר כך, לקחתי את ידה בידי ללא גינונים מיותרים וקמתי מהספה. היא הביטה בי בסקרנות וקמה אחרי.

הובלתי אותה אל האמבטיה, והשענתי אותה לפנים. "שימי את הידיים שם," אמרתי, והצבעתי על קצה השיש. עיניה העגולות ניבטו אלי בחזרה מהמראה. הנחיריים שלה היו מעט מורחבים ופיה היה פעור במעט.

"ככה?" שאלה. זיהיתי את הטון הזה מיד. אותו אחד שאימצה בכל פעם שבאה לשאול שאלה. 

"כן."

ידי נשלחו לפנים ונגעו בירכיה. הן טיפסו במורד גופה עד שהגיעו לשולי השמלה. היא רק התנשפה, ופישקה מעט את רגליה. כעת כבר לא היה בי ספק. משכתי את התחתונים מטה. היא הרכינה את ראשה ונשכה את שפתיה, ואני התרתי את החגורה במכנסי ונתתי לכוח המשיכה לעשות את שלו. היא שלחה יד לאחור והרימה את השמלה עבורי. אם יש גהינום אי שם, אני כנראה הולך אליו. לא לאחת הקומות הגרועות, משהו סביר+ למעלה, איפה שהלהבות לא מאד גבוהות. איפה שמטגנים מרצים שמזיינים את הסטודנטיות התפוסות שלהם. נצמדתי אליה מאחור ונתתי לכובד גופי לפעול. היא החניקה אנקה כשחדרתי פנימה. אחזתי במותניה כדי לייצב את שנינו, ובמשך דקות ארוכות בעלתי אותה. 

לא נפגשנו שוב אחרי אותו הערב, אבל עוד ראיתי אותה פה ושם בקמפוס, וכשהייתי עובר לידה בפרוזדור הייתי מחייך לעברה, והיא הייתה מסמיקה במבוכה ומעמידה פנים שאנחנו בקושי מכירים, ואולי חושבת על אותו הלילה, כשנאנקה בקול רם בחדר האמבטיה שלי והתחננה שאמשוך בשיערה בחוזקה ואגיד לה איזו ילדה טובה היא.