תמיד מדובר בכלוב על להוריד נשלטת נמוך, אבל איתך זה היה שונה. איתך, כבר היית נמוך, כמו בור עמוק במיוחד בו האפלה לא מאפשרת לראות את התחתית; ואני רק רציתי לעקוב אחריו ולראות היכן התחתית. כל כמה שלא הנמכתי, מעולם לא זכיתי למצוא אותה, אבל כמו שנהוג לומר, המסע הוא החלק המרגש באמת. כשקיבלתי ממך את הודעת הטקסט כבר הייתי ברכב, דרכי הביתה בסוף יום עבודה ארוך, אבל היה לי תמיד קשה לסרב לך. כאשר פתחת את הדלת, ידי נשלחה כמעט ללא מחשבה ללפות את גרונך והצמידה אותך אל הקיר, בשעה שלשוני פילסה את דרכה בין שפתייך לנשיקה. לא יהיה לנו הרבה זמן, כתבת לי, הוא יגיע בעוד כשעה, לא יותר.
על הכיריים עמדו סירים ומחבתות. הערב זו הייתה לזניה, המאכל האהוב עליו. אהבתי בך את זה, את השילוב הבלתי מוסבר בין המנחם והאימהי מצד אחד, והסאדיסטי והאפל מצד שני; את הרבדים והשכבות של טינופת ויופי שהיו ארוגים לתוכך. היינו יעילים, ואת הפשלת את מכנסייך והתכופפת על הדלפק. היית רטובה, והצטערתי שאין לי זמן לעצור ולהתענג עליך כמו בדרך-כלל. כאשר האצתי את תנועות האגן שלי עצרת אותי והסתובבת אלי. "לא הפעם, בבקשה," לחשת לי, ואני הבטתי בך בסקרנות, מתרחקת ממני, ואז שבה ובידייך משהו.
"פה," ניגשת אלי. "אני רוצה לצפות בו הערב כשהוא מקבל אותך לתוכו. שכשנשכב יותר מאוחר, יהיה חלק ממך בתוך שנינו."
הבטתי אל התערובת במגש, ואז חזרתי והבטתי אל תוך עיניך. בכל פעם שהיה נדמה לי שאני רואה את התחתית מבליחה, היא שבה ונשמטה, ונותרתי עם האפלה שמביטה אלי בחזרה. כמה עוד עמוק הבור הזה מגיע? מה מסתתר בסופו? עברה בי צמרמורת קלה, וידי החלה לשפשף את האיבר הזקור.
בדרך הביתה חשבתי על שניכם יושבים זה מול זה בשולחן האוכל, וביניכם דולקים נרות רומנטיים; ואותך מחזיקה את ידו ומביטה בו בזמן שהוא לוקח עוד חתיכה מהלזניה האהובה עליו.
