יש ימים בהם אנו בונים היפותזות מפותלות, מרימים מגדלים בחול, מניחים לבנים זו על זו, אוסף של ניואנסים עדינים שמרכיבים מכונה מסובכת שגדולה מסכום חלקיה; ויש ימים שיותר דומים לסופה, בהם רוחות וכוחות גדולים מאיתנו מחליטים על העתיד עבורנו ומלמדים אותנו שהמציאות היא מה שקורית כשמתכננים תוכניות. כשדפקת בדלת ביתי רצית לומר משהו אבל המלים לא יצאו מפיך. במקומן רק זלגו דמעות עגולות ששיקפו את האור מהמבואה. אספתי אותך אלי ואת בכית אל תוך כתפי, חצי מליבך השבור בפרוזדור וחצי בתוך הדירה.
תליתי את המעיל הרטוב, הכנתי לך תה צמחים שאהבת והקשבתי לך, על הספה. ליטפת את הבטן ההריונית העגלגלה. שוב רבתם, שוב על המעבר לצפון, קרוב להורים שלו. שוב הוא עזב את הבית בטריקת דלת. נסעת אלי על 140, וכבר בשיחת הטלפון השתנקת. אחר-כך שכבת על הספה, על הצד, והנחת את ראשך על ברכיי. היית עירומה - זה היה כבר אינסטינקט עבורך, להסיר את הבגדים לחלוטין, לקפלם ולהשאירם בכניסה מאחוריך, כפי שלימדתי אותך שילדות טובות עושות. צפינו ביחד בקומדיה רומנטית סכרינית. The Holiday. קמרון דיאז וקייט וינסלט מחליפות בתים ולומדות להתאהב ומשנות את חייהן. קרמל מסוכר שנועד להקהות את החושים. באחד השלבים החלקתי את האגודל שלי לתוך פיך ואת מצצת אותו בהיסח-דעת.
כשהסרט הסתיים נותרנו כך, שכובים, אגודל בפיך. ידי הפנויה טיפסה מטה והתחככה במפשעה שלך מאחור בעדינות. לא דיברנו, והרחש היחיד בחדר היה של המזגן. היית הוריקן של הורמונים. החיים שגדלו בך תבעו בעלות על הרגשות והתחושות שלך. כשידך התווספה לשלי ועיסתה את הדגדגן הרחקתי את שלי, ונתתי לך לענג את עצמך, ברוך, בדממה. את מעבר הפאזה מדדתי באמצעות כוח היניקה שהפעלת על האגודל שלי, שמתישהו התגבר בשילוב עם אנקות חרישיות שפלטת. ליטפתי את ראשך.
"את רוצה לגמור?"
הנהנת.
"אני גם רוצה שתגמרי. אבל לא ככה. תני לי לעזור לך."
הושטתי לך יד. ישבת מולי על הספה, ועיניך בגובה עיני.
"העיניים שלך גבוהות מדי," אמרתי. "רדי."
בלי לומר מילה, כרעת ברך מולי. הבטת עלי בישיבת כלבלב והמתנת.
"העיניים שלך עדיין גבוהות מדי."
הנחתי את ידי על כתפך ולחצי, עד ששכבת על צידך על הרצפה. הייתי עדין. כיסיתי את החלק שמתחת לבטנך בשמיכה. לא היה כל קונפליקט, או התנגדות. היית זקוקה לזה. ידעתי שהיה לך קשה לבקש. רכנתי וירקתי על הרצפה, ממש מול פיך.
"הנה, תלקקי," אמרתי, ואז הנחתי בזהירות את כף רגלי על פנייך. ראשך פנה הצידה. הוצאת את לשונך וניסית להגיע אל הרוק שעל הרצפה בשעה ששפשפת את עצמך, כמו חיה פצועה. הבטן שלך התחככה ברצפה בעוד גופך התפתל ולשונך ניסתה במאמץ להגיע לשלולית הרוק שמולך. היית יפה ונואשת, קורנת ופתטית. לו רק החיים שגדלו בתוכך ידעו כמה אימם לעתיד ירדה נמוך כשנשאה אותם, כמו אחרונת הזונות. ניסיתי לחרוט את התמונה שמולי בזיכרון, לימים שבהם תהיי רק מחשבה חולפת. ידעתי שבסוף תעברי לצפון; שמרכז הכובד שלך ישתנה; שתפסיקי לבוא. אני לא מחזיק ציפורים יפות בכלוב, אמרתי לך פעם, אבל לפני שתעופי אני אדחף אותך עמוק עמוק למטה. מזכרת קטנה ורלבנטית לכל ציפור בת-חורין.
ההוריקן היכה בך וגופך רעד ופירכס. עינייך התהפכו לרגע ומעט ריר נזל מזוית הפה הפעור שלך. אחרי שנרגעת שכבת על הרצפה למרגלותי בשקט דקות ארוכות. נשמת באיטיות. לא ידעתי אם את מתבוננת במשהו, או אומדת את העולם מהזוית בה נמצאת. שתיתי מהכוס לידי והסתכלתי על גופך העירום, שרוע על הרצפה.
יותר מאוחר רכבת עלי. הפעם עינייך היו באותו הגובה כמו שלי, צלולות, חדות, כשחיבקת אותי חזק חזק וביקשת ממני לגמור בתוכך.
