היינו ביחד באותה המעבדה. היא הייתה תלמידת מחקר מתחילה ואני הייתי לקראת סיום ההשתלמות הבתר-דוקטורט שלי. היא הייתה נמוכה עם שיער מתולתל, והיא גדלה בהולנד; שילוב לא טיפוסי, ותזכורת להיסטוריה של אבותיה כמהגרים. היא הייתה מסודרת, קפדנית, נוקשה, ואני מרושל וחסר גינונים. מיד התחברנו, והיא הייתה נוהגת להתייעץ איתי מדי פעם כשהייתה נתקעת בשאלת המחקר שלה. היינו אוכלים ארוחות צהריים מדי פעם והיא הייתה מספרת לי על אחותה והוריה המזדקנים שנותרו מאחור, ועל החבר שלה שגרר אותה להופעה של הפילהרמונית בלילה שעבר. דיברנו הרבה על מוזיקה, הנושא בו חלקנו הכי הרבה ידע. המלצתי לה על להקות והיא הייתה ממליצה לי על מלחינים קלאסיים. היא הייתה צוחקת מהבדיחות הגרועות שלי ואני הייתי מקשיב לצרות שלה. היא אהבה להתלבט, על כל דבר, כל הזמן; היה בה אי-שקט ופקפוק עצמי שפעפעו לכל שיחה שלנו.
זה היה בסוף השנה האחרונה שלי, תקופה של שינויים והסתגלות. באחד הלילות עבדתי עד מאוחר במעבדה. אהבתי את שעות הלילה השקטות, בהן לא הייתה נפש חיה נוספת בבניין ויכולתי להתרכז. קמתי משולחן העבודה וניגשתי למכונת הקפה בלובי, ובדרך ראיתי אותה יושבת בעמדה שלה באחד החדרים הסמוכים, ואור המסך הכחלחל שוטף את פניה. בדרך חזרה הבאתי גם לה כוס קפה. היא הופתעה לראות אותי. ליד העמדה שלה ראיתי בקבוק יין פתוח וכוס ריקה; היא אולי התרוקנה פעמיים-שלוש לפני שהגעתי.
"היי," היא אמרה, נשענה לאחור בכיסא ולקחה את הקפה ממני. "תודה."
"עובדת עד מאוחר?"
"הלוואי. אני לא מצליחה להתרכז," אמרה, ושפשפה את עיניה.
דיברנו על הבתים הרחוקים שלנו ועל המשפחות, ועל תחושות הניתוק והגעגוע שמלוות כל מהגר, גם אלה מרצון.
"הוא הציע לי להתחתן איתו, אתה יודע," היא אמרה לפתע.
"מי, דיוויד?" הוא היה החבר שלה. בחור גמלוני, גבוה, עם שפם וזקן שצעקו אמן מיוסר. "מה אמרת לו?"
"עוד לא אמרתי. אמרתי לו שאחשוב על זה."
הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה על כוסית היין הריקה ומילאה אותה מהבקבוק.
"אתה יודע, אני ... אני הייתי עם עוד מישהו, כשהיינו ביחד," היא אמרה בשקט, נועצת את מבטה בשולחן. "אני לא יודעת איך להגיד לו את זה."
"יותר מפעם אחת?"
"כן ... זה היה קצר. אני לא יודעת מה לא בסדר איתי."
עבור אנשים מסוימים לפעמים די בתנועה עדינה של קורי העכביש כדי לעורר את חוש הציד שלהם, לגרום להם לזקוף את ראשם ולהידרך.
"למה הפסקתם?" שאלתי בעניין.
"זה קצת יצא משליטה, אתה יודע? זה היה טוב בהתחלה, אבל אחר-כך זה לא הלך לשום מקום. לא רציתי אותו באמת. רק רציתי ... אני לא יודעת מה רציתי."
"חלקנו אוהבים את השוני, את ההרפתקה."
"כן, כנראה. אולי גם אני כזו."
"אין בזה שום דבר רע," אמרתי.
"הוא כל מה שרציתי, אתה מבין? כמו צ'קליסט שהיה לי כשהייתי נערה. והוא כזה טוב אלי."
"אני מבין. לפעמים קשה לקבל כאלה החלטות גדולות," אמרתי.
הנחתי יד מנחמת על כתפה. הסתכלנו זה על זה בשקט המלנכולי שרק בניין משרדים נטוש יכול לייצר, שתי נשמות תועות בשממה חסרת גבולות. עיניה הסתכלו בשלי, ביותר ממבט-חולף. הן חיפשו בי איזושהי תשובה, אבל עדיין לא הייתי בטוח שידעתי מה השאלה שהן שואלות.
נעמדתי מאחוריה. אחזתי בכתפיה ועיסיתי אותן, והיא הניחה לראשה להישמט במעט ולכובד המשקל של הדברים שאמרה להתמוסס. עמדנו כך דקה ארוכה, וידי נעו לעבר צווארה והיא לא עשתה כל מאמץ לעצור אותן והתמסרה למגען; היא לא עצרה אותן גם שהחליקו אל קדמת הצוואר, מטה, מגדילות את טווח תנועתן, עד שהחליקו גם על החזה שלה בעד החולצה. שתקנו, אבל בשלב הזה לא נותר בי שום ספק. הנחתי לה להתמסר לקצב דקה נוספת, ואז רכנתי לפנים וקירבתי את פי אל אוזנה.
"ירדת לו?" שאלתי בפשטות.
ראיתי את ההנהון הקטן מבלי לראות את פניה. תהיתי האם היא מסמיקה.
"אהבת את זה?"
הנהון נוסף, כמעט לא מורגש. חפנתי את שדיה בידיי, ואז משכתי אותן ממנה.
במשרד השקט לא נשמע דבר פרט לרחש החגורה הנפתחת ולרוכסן, ואחריו לצליל הבד המחליק במורד העור. סובבתי את הכיסא. ראשה תחילה היה מורם. הצלבנו מבטים, ואז השפילה את שלה אל האיבר הזקור, הממתין. שפתיה היו מעט מופרדות זו מזו, ועיניה הגדולות היו פעורות, תוהות. יכולתי לראות את הקונפליקט מתחולל בהן מתחילתו ועד סופו בזמן אמת. תחילה היא שאלה את עצמה האם היא תעשה את זה; ואז היא ידעה שהיא עומדת לעשות את זה; ואז היה ברור לה שלא הייתה יכולה להתקיים שום תשובה אחרת. היא שלחה יד מהססת לפנים ופתחה את פיה, ורכנה לפנים. היא הניחה לראש הספוגי לחצות את שפתיה, כאילו מעצמו, כאילו לא היה לזה קשר אליה.
עמדתי שם במכנסיים מופשלים, עירום למחצה, ידי נחות בעדינות על ראשה. נתתי לה להכתיב את הקצב. לא מיהרתי לשום מקום. הזמן קפא מלכת עבור שנינו. נהניתי מהתחושה, ומההתמסרות, ומהצלילים המגונים של הרוק שנוצר ונבלע בחלל הפה, אבל יותר מכל נהניתי מהצד ההוא שלה שידעתי שמעטים זכו לראות. היו בו יופי, ואינטימיות; הייתה זו שעת הערביים של הנפש, והצללים שבתוכה יצאו לשחק. כשגמרתי והיא הרימה אלי מבט יכולתי לראות את שאריות הזרע נוזלות מזווית הפה שלה. ליטפתי את ראשה.
"ילדה טובה," אמרתי, ומשכתי למעלה את המכנסיים. נשקתי לה על מצחה ועזבתי אותה שם, מהורהרת כפי שמצאתי אותה, אבל קצת שונה. אחרת.
* * * * *
חודש לאחר מכן שלחתי לה את ההודעה הקצרה שהפכה כמעט לדבר שבשגרה עבור שנינו.
"חמש דקות, שירותים בקומה שתיים."
תא שירותי הנכים בקומה השניה היה מרווח, ובגלל עבודות השיפוץ בבניין כמעט חסר שימוש ונקי מספיק. לא שהיה אכפת לי. היא המתינה לי שם. לא החלפנו דברים. היא הפשילה את השמלה הארוכה שלבשה ואני נצמדתי אליה מאחור. היא הייתה רטובה, ותחתוניה הספוגים מילאו את החדר הקטן בריח חריף של סקס. האצבעות שלי החליקו לתוכה ללא מאמץ והיא התפתלה ונאבקה להחריש אנקה. לא עבר זמן רב מהרגע בו חדרתי אליה עד שהלמתי בה בפראות כנגד הכיור. ידי השמאלית נכרכה סביב מותניה, והימנית אחזה בסנטרה. הכרחתי אותה להישיר מבט אל מראת הקיר הרחבה שהייתה תלויה, לראות את הבעת הפנים של שנינו, לשמור על קשר עין למרות התנוחה.
"איך מתקדמות ההכנות לחתונה?" שאלתי אותה תוך כדי, בין תנועת אגן אחת לשניה.
"בסדר," סיננה, בקושי מצליחה לדבר, פניה אדומים מהמאמץ.
"אני בטוח שתהיו זוג חמוד מאד."
היא לא ענתה ורק הידקה את אחיזתה בשולי הכיור. חייכתי אליה ושבתי להתרכז במשגל, עד שחשתי ברעד שחלף בי ובזרע שמילא אותה.
"הוא ירד לך אתמול, כמו שביקשתי?" שאלתי, בזמן שהרימה את תחתוניה והניחה לשמלה ליפול בחזרה למקומה.
"כן."
"והוא לא שם לב לכלום?"
"לא."
"תדרשי ממנו גם היום."
היא לא אמרה דבר, ורק הנהנה את אותו הינהון ביישני וקטן.
"מתי אמרת שאמא שלך באה לביקור ולוקחת אותך למדוד שמלות כלה?" שאלתי לפתע.
"שבוע הבא. למה?"
"תביאי אותה. את השמלה."
"לא, נו, אתה לא רציני - " היא התחילה לומר, לפני שהסטירה המצלצלת נחתה על פרצופה ההמום והשתיקה אותה. היא ניסתה להגות את המשך המשפט אך המלים נתקעו בגרונה.
"זה לא מסובך," אמרתי ורכסתי את מכנסיי. "פשוט תביאי אותה. אני רוצה להיות הראשון. בסדר?"
לחייה היו סמוקות ועיניה רשפו בזעם חנוק, אך היא לא אמרה דבר. סורגי כלוב בלתי נראים הפרידו בינינו; היא הייתה חיה פראית, אך חסרת שיניים. ככלות הכל, מה כבר אפשר לומר לגבר שלפני רגעים ספורים היה בתוכך, וכעת הזרע שלו מכתים את תחתוניך?
"ילדה טובה," חייכתי. יצאתי והשארתי אותה כך בשירותים אחרי. עיניה קדחו בגבי בצאתי, אבל ידעתי שהיא תמתין לי באותו המקום ובאותה התנוחה למחרת.
